ארתור ג'יימס בלפור, ראש ממשלת בריטניה היוצא, לא הבין למה התנועה הציונית דחתה את "תוכנית אוגנדה" שהציע ומתעקשת על ארץ ישראל. חיים ויצמן הסביר לו: "נניח שהייתי מציע לך את פריז במקום את לונדון, האם היית לוקח אותה?" בלפור ענה: "אבל, דוקטור ויצמן, לונדון היא שלנו." על כך השיב ויצמן: "אבל ירושלים הייתה שלנו בזמן שלונדון עוד הייתה בִּיצה."

בזיכרונותיו כתב ויצמן שבפגישה ראשונה זו בינו לבלפור, שהתקיימה ב-1906, נטמנו הזרעים להכרת בריטניה בתביעות הציוניות. בלפור העיד שאז נחשף לראשונה לציונות לא כבקשה לחסד, אלא כתביעה תקיפה ונחושה למימוש זכויות.

ב-1914 שוב נפגשו דרכיהם של ויצמן והמִמשל הבריטי. ויצמן העמיד לרשות בריטניה את הפיתוח המדעי שלו: תהליך לייצור אצטון להפקת תערובת בעירה, ובכך שינה את מערך הכוחות במלחמה הגדולה. ויצמן מונה למנהל המעבדות של הצי המלכותי, והאצטון שפיתח תרם לניצחונן של בריטניה וארצות הברית על טורקיה ושאר מדינות הציר. בסיום המלחמה, כך סיפר ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג', הוא שאל את ויצמן מה ירצה בתמורה, וּויצמן ענה שלעצמו "אינו דורש דבר, אלא שיתנו את ארץ-ישראל עבור העם העברי".

הסיפורים על שתי השיחות האלו זכו לתהודה עצומה בהיסטוריה הציונית ומחוצה לה ונעשה בהם שימוש נרחב. עם השנים התרבו הפקפוקים אם אכן התקיימו. ויצמן עצמו אמר לימים שהסיפור של לויד ג'ורג' הוא שטות, ולגבי סיפור הביצה הלונדונית- כנראה שלונדון, פריז וירושלים עלו בשיחה, אך את חילופי הדברים המדויקים אולי רקח מספר סיפורים.

אין ספק שהקשרים הרבים שטווה ויצמן עם צמרת הממשל הבריטי, ההיכרות האישית והיותו מדען ומדינאי שרתם את שני כובעיו למען הציונות- הביאו להישג המדיני הגדול שהרצל שאף אליו: הכרה דיפלומטית בינלאומית. ואם הסיפורים שתיארו את הדרך לשם ושירתו את המטרה הציונית אינם אלא אגדות, הרי הרצל כבר אמר שהמרחק בין מציאות לאגדה קטן מאוד. וזה מדעי.