רק זקני העיר צועַר שבבקעת ים המלח הזכירו לפעמים את בית המקדש ואת מאורעות חורבן ירושלים. בשנת 124 לספירה שקקה הבִּקעה חיים, הייתה משופעת ביבול ובדרכי המסחר שבין עין גדי, יישובי הערבה והעיר פֶּטְרָה הובילו השיירות תמרים ותאנים, יין, דבש ושמן ואוצרות בדמות זכוכית ובשמים. הקהילות היהודיות פרחו.

בכל האזור הכירו את בַּבְּתָא, האלמנה מהעיירה מחוזא. היא ניהלה ביד רמה את מטעי התמרים שלה ואת שאר נכסיה ועסקיה ולא אפשרה לאחרים לנצל אותה או לקפח את זכויות בנה הקטן, שהיו נתונות בידי אפוטרופוסים. כשחשדה שאלֶה אינם מעבירים לו את הכסף, שלחה להם התראה: "מאחר שלא השבתם לבני את דמי המזונות ואינכם מעבירים לו את הריבית [...] הצהרה זו תשמש תביעה כנגדכם על ניצול לרעה של הכספים המגיעים ליתום."

גם כשהתחתנה בשנית דאגה בבתא להשאיר את נכסיה ברשותה. על הצהרת ההון שהגישה לרשויות המס חתמה כבעלת הנכסים, ובמקום לשעבד את נכסיה לטובת בעלה, כפי שהיה נהוג, היא זו שהלוותה לו כסף. כעבור שנים ספורות כשהוא מת ומרים, אשתו השנייה, דרשה את חלקה בנכסיו, בבתא הרשתה לעצמה להתווכח איתה ממושכות מפני שלא הייתה זקוקה לכספו, ואולי הן היו ממשיכות להתקוטט לולא פרץ מרד בר-כוכבא וטרף את הקלפים.

הרומאים דיכאו את המרד באכזריות. הסכנה קירבה בין מרים לבבתא, והן החליטו להסתתר עם ילדיהן עד יעבור זעם. בבתא צררה את הכּתוּבּה שלה, מסמכים המעידים על הנכסים שבחזקתה, שטרות מֶכר והלוואות ואת המפתח לביתה. כיאה לאישה במעמדה, היא צירפה מראָה, תכשיטים, איפור ואפילו בושם אפרסמון. למרבה הצער, מערות המסתור לא שימשו להן מקלט, אלא הפכו למלכודת; הרומאים חסמו את פתחיהן וגרמו ליושביהן למות ברעב.

1,826 שנה חיכו הכלים והמסמכים של בבתא, עד שיגאל ידין וצוות של ארכיאולוגים מצאו אותם שמורים היטב ומזמינים להקשיב לסיפורה של האישה המופלאה שלא נתנה לאיש להחליט איך ייראו חייה ונשארה חקוקה בנצח.

‍