בשנת 1923 ניצב שאול טשרניחובסקי על פרשת דרכים. כ-20 שנה שימש כרופא ברוסיה מולדתו ואף שירת כרופא במלחמה העולמית ובו-בזמן כתב שירים רבים ופרסם ספרים שזכו לשבחים, אך את המשאלה העיקרית שלו, לעלות לארץ ישראל, עדיין לא הצליח להגשים; שוב ושוב נדחו בקשותיו לקבלת משׂרת רופא, שתוכל להעניק לו אשרת כניסה לארץ, וטשרניחובסקי המאוכזב החליט לעבור לברלין.

את ייאושו מהארץ המובטחת ביטא טשרניחובסקי בשיר "אומרים ישנה ארץ": "איה אותה ארץ? [...] כבר עברנו כמה מדבריות וימים, כבר הלכנו כמה, כוחותינו תמים. [...] אותה ארץ-שמש, אותה לא מצאנו. [...]אולי כבר איננה?"

‍

חודשים אחדים לאחר פרסום השיר, באביב 1923, התכנסה בברלין הוועידה העולמית של תנועת "החלוץ", שהייתה בית לאלפי צעירים שהתארגנו לעלייה לארץ ישראל, הקימו קבוצות הכשרה לחיי חקלאות שיתופיים והתאמנו בנשיאת נשק ובהגנה עצמית. חברי "החלוץ" שנותרו בגולה היו לימים ממובילי ההתנגדות לנאצים וארגנו פעילות ציונית בגטאות.

טשרניחובסקי, שכבר התפרסם כמשורר עברי וכפעיל ציוני, הוזמן לשאת דברים בוועידה, ונראה שהמפגש עם צעירי התנועה הפיח בו תקווה מחודשת וגם העניק תשובה לשאלותיו. בגרסה של השיר שהקריא בוועידה קרא: "איפה הם הקדושים, איפה המכבים? כל ישראל קדושים, אתה המכבי!" הפעולה, האחריות האישית, היא הדרך לגבור על הייאוש ולהפוך את ההבטחה הגלומה בארץ למציאות.

בשנת 1931, כשקיבל על עצמו את עריכת המילון העברי לרפואה ולמדעי הטבע שכתב ד"ר מזיא, הצליח טשרניחובסקי להגשים סוף-סוף את משאלתו ולעלות ארצה. הוא השתקע בתל-אביב, בה עבד כרופא בבתי ספר, פעל להעלאת מודעות בשלל נושאים הקשורים לבריאות הציבור ובה-בעת המשיך לכתוב ולתרגם, היה פעיל באגודת הסופרים והפך לאחד מגדולי המשוררים העבריים.

יצירתו ופעילותו הציבורית של טשרניחובסקי, שהיו לאבני יסוד בתרבות העברית, מזכירות עד היום שהדרך לקיים את ההבטחה של הארץ הזאת, אשר תקווה וייאוש משמשים בה בערבוביה, היא באמצעות המעשים.