בְּשׂורה נרגשת פורסמה בעיתון "החלוץ" באפריל 1887: המנון לאומי נולד לעם היהודי. מבין עשרות הצעות שהוגשו לתחרות כתיבת המנון לאומי שעליה הכריזו חברי הארגון "בני ציון", זכה ברוב דעות השיר "על הררי ציון" מאת מנחם דוליצקי. לאור העובדה שככל הנראה אתם לא מכירים את השיר, נראה שההכרזה עליו כהמנון הייתה מעט מוקדמת מדי...

עשור לאחר מכן הרגיש הרצל בחסרונו של המנון לאומי ופרסם קול קורא לכתיבת המנון. 45 הצעות הוגשו, אבל אף אחת לא עברה את מבחני השופטים. אחת ההצעות אפילו לא נבחנה משום שנכתבה בעברית, והרצל ושאר השופטים לא יכלו לקרוא אותה. כך הסתיימה התחרות ללא תוצאות, והעם היהודי נותר ללא המנון. האומנם?

באותן שנים שמנהיגי הציונות חיפשו המנון, כבר היה ניתן לשמוע את חלוצי ראשון לציון, ראש פינה ומושבות אחרות שרים את "תקוותנו" של נפתלי הרץ-אימבֶּר, המשורר שעלה לארץ ב-1882 וחילק את זמנו בין ירושלים למושבות. השיר הודפס בשנת 1886 והוקדש "להולכים ברוח הלאומי לקומם חורבות עולם בכוננם מושבות בערי יהודה".

גלגולים רבים עבר השיר עד שהגיע לגרסה המוכרת כיום כהמנון המדינה. שמו שוּנה ל"התקווה", מילותיו תוקנו כמה פעמים, מספר הבתים צומצם, וגם הלחן השתנה פעמים מספר עד שהתקבע. תהליכים אלו, שנעשו במשך שנים אחדות על ידי אנשים שונים, מלמדים על תפוצתו של השיר ועל התקבלותו העממית.

ואולם המנהיגים טרם השתכנעו: אוסישקין התלונן על "הרִפיון המוזיקלי" של "התקווה"; הרצל סירב להכיר בו כהמנון; ביאליק, הרב קוק ואישים נוספים הציעו טקסטים אחרים. אך ההכרעה הבלתי רשמית של העם היא שניצחה. מיום שהקונגרס הציוני השישי הסתיים בשירה אדירה של "התקווה" כמחאה על תוכנית אוגנדה, הוא החל להיות מושר בסיומם של הקונגרסים הציוניים וכן בטקסים, בכינוסים ובאירועים, והנוהג נמשך גם כשקמה מדינת ישראל. רק בשנת 2004 נקבע חוקית מעמדו של "התקווה" כהמנון הלאומי, לאחר יותר מ-100 שנה במהלכן נבחן על ידי השופט הקשוח ביותר: העם היהודי.