הספרייה הלאומית טומנת בחובה כיום יותר מארבעה מיליון(!) ספרים. קשה להאמין שהמפעל כולו התחיל ביוזמה כמעט אלמונית בעיתון "חבצלת" לפני יותר מ-150 שנה: "עלינו... לכונן בית אוצר ספרים...לאסוף שמה כל ספרי עמנו. והיה כל ספר... ייאצר למשמרת לדורות עולם וברוב ספרים יהיה הדרת הבית ובדעת החדרים יימלאו".

שלוש שנים לאחר מכן, ב-1875, פתחה אגודת "תפארת ירושלים" את "בית אוסף הספרים אשר למונטיפיורי" כדי להפיץ השכלה ותרבות בעיר. ואולם מנהיגי היישוב הישן החרימו את האוסף, והספרייה נאלצה להיסגר בתוך פחות משנתיים. אך רעיון הקמת הספרייה לא נזנח.

הגרעין הממשי של הספרייה הלאומית היה "בית הספרים מדרש אברבנאל" שלשכת ירושלים של ארגון "בני ברית" הקימה בשנת 1892. משכנה הראשון של הספרייה היה בשכונת אבן ישראל, ונבנה בה גם אולם קריאה, כך הפכה הספרייה למוקד התכנסות ולמרכז תרבות.

ספריית "בני ברית" והחזון להקים ספרייה לאומית קסמו ליוסף חזנוביץ, רופא, פעיל ציוני ואוהב ספר. הוא החליט שתרומתו האישית לתחיית העם היהודי בארצו תהיה פיתוח הספרייה בירושלים. בשנת 1895 החל לתרום את ספריו לספרייה והמריץ ללא לאות אנשים נוספים לנהוג כמוהו. ואכן, "אוסף חזנוביץ", שכלל עשרות אלפי ספרים, הפך את הספרייה לראויה לשמה והעלה אותה על דרך המלך. בשנת 1902 נחנך בטקס חגיגי בניין חדש לספרייה, ש"מעין קדושת המקדש בה", כפי שאמר אחד הנואמים.

הספרייה נעשתה קניין לאומי בשנת 1919, כשבית הספרים עבר לרשות ההסתדרות הציונית. עם הקמת האוניברסיטה העברית הפכה הספרייה ל"בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי", וב-1930 היא החלה לפעול בהר הצופים.

מלחמת העצמאות הותירה את הר הצופים בלתי נגיש לציבור, אך אוצְרות הרוח לא נותרו מאחור. השיירות שעלו להר הצופים הורידו עימן בכל פעם משלוחי ספרים, וב-1960 חודשה פעילות הספרייה בקמפוס האוניברסיטה בגבעת רם.

בתחילת המאה ה-21 נפרדה הספרייה מהאוניברסיטה, ובימים אלו היא מתחדשת ועוברת לבניין השוכן בין הכנסת למוזיאון ישראל. גם שם ימשיכו להדהד דברי חזנוביץ: "ואל הבית הזה ינהרו... כל אשר לו לב מבין בספרותנו ורוחו שוקקה ושואפת לדעת".