בוריס שץ היה ילד שגר בעיירה קטנה בליטא כשחלם מה יעשה כשיהיה גדול: "ובליבי נשבעתי לכשאגדל... אעלה ירושלימה ואצייר... להרנין ליבותיהם של ישראל". בשנות העשרים לחייו החל שץ ללמוד אוֹמנות בוורשה ובפריז. הוא התפרסם לראשונה כאשר פסל שיצר בדמות מתתיהו החשמונאי הוצג בתערוכה בין-לאומית. שץ הוזמן לייסד אקדמיה לאומנות בבולגריה, אך טרם בא על סיפוקו: "האמנות היתה לי למקדש והאמנים לכהניו, ואני חלמתי להיות כהן גדול ולשרת בקודש".

ב-1903 נפגש שץ עם הרצל ושטח את חלומו להקים בית ספר יהודי לאוֹמנות ואוּמנות בירושלים שייקרא "בצלאל", "כשם [האוֹמן] העברי הראשון שבנה לנו... מקדש במדבר". בעקבות החלטת הקונגרס הציוני השביעי הקים שץ בשנת 1906 בירושלים את בית הספר "בצלאל", שכלל שתי מחלקות: אריגת שטיחים וסיתות.

מראשית דרכו פעל בצלאל בשני מישורים: הוראת אומנות על ענפיה השונים ומתן פרנסה לאוּמנים באמצעות הקמת חנויות, גלריות ומוזיאון. בכך הגשים את חזונו הכפול לגאול את היהודים מעוני פיזי ורוחני, לאחר ש"בגולה נעשו נשמותיהם רצוצות ואי אפשר היה לכישרונותיהם שיתפתחו". ערב מלחמת העולם הראשונה היו ב"בצלאל" מאות תלמידים ומורים ביותר מ-30 מחלקות, ביניהן צורפות, גילוף, נגרות, מסגרות, דפוס אבן, נחושת וטקסטיל.

במהלך המלחמה נקלע בית הספר לקשיים. התמיכה מאירופה פסקה, ושץ הוגלה מירושלים מכיוון שלא היה נתין עות'מאני. בשנים הבאות חלה התאוששות, אך התהפוכות העולמיות השפיעו על בית הספר, וב-1929 הוא נסגר בשל קשיי מימון. שץ יצא למסע התרמה בארצות הברית, אך בשנת 1932, כשהיה במהלכו, נפטר מדוכדך ושבור.

ואולם החלום של בוריס שץ היה גדול מהחולם. בשנת 1935 נפתח "בצלאל החדש" ושוב החל לצמוח. ברבות השנים הפך "בצלאל" למוסד להשכלה גבוהה, וכיום לומדים בו כ-2,500 תלמידים. בשנות ה-80 של המאה העשרים עבר "בצלאל" להר הצופים, והמבנה ההיסטורי נותר לשמש מרכז תרבות ירושלמי. בימים אלו נבנה קמפוס חדש ל"בצלאל" במרכז ירושלים, לא הרחק מהרחובות בצלאל ושץ, הקרויים על שם הילד הקטן שחלם לעלות לירושלים ולרפא את הרוח היהודית.