בעולם שאחרי מלחמת העולם השנייה דבר לא נשאר כשהיה. המחירים האדירים בנפש וברכוש שגבתה המלחמה הניעו את ממשלת בריטניה לשקול את צעדיה מחדש. קולות פנימיים קראו "לקפל" את האימפריה ולהשקיע את מיטב המאמצים באנגליה עצמה. הבריטים ויתרו על השליטה בהודו ובחנו מחדש את שהותם גם באזורים אחרים בעולם.

בעקבות המאבק של היישוב היהודי בארץ, הלחץ היהודי העולמי למציאת מקלט לניצולי השואה וההתנגדות הערבית ההולכת ומחריפה החל שלטון בריטניה בארץ ישראל להיראות חסר בסיס הגיוני ומוסרי, וב-1947 פנתה בריטניה לאו"ם וביקשה להחזיר את המנדט על ארץ ישראל.

הכול האמינו ששני דברים יקרו כשהבריטים יעזבו: תקום מדינה יהודית ותפרוץ מלחמה. "בכל מקרה [הערבים] יילחמו בנו. השאלה [היא] אם נהיה בעלי נכס של הכרה בינלאומית או נטולי הנכס הזה" אמר אבא אבן.

הבריטים, מצידם, ניסו לסיים את השלטון באופן מסודר, ומבצע פינוי האימפריה נמשך חודשים ארוכים. הפינוי היה מסובך גם בשל עוצמת המנגנון והתשתיות של הבריטים וגם מפני שלא היה למי להעביר את השלטון. "לא אוכל להיות מעורב בפעולה שאחריתה וָאקוּם בירושלים" אמר אלן קָנינְגְהאם, הנציב הבריטי האחרון, אך המלחמה שפרצה מייד לאחר ההצבעה באו"ם קבעה אחרת, והרצון לקיים טקסי פרידה ומַעבר מסודרים עלה בְּאש המאבק שהתחולל בין היהודים לערבים.

הדגל שהורד מארמון הנציב בירושלים הוחלף בדגל הצלב האדום, אות לכך שהשלטון לא נמסר לשום גוף שלטוני.

לאחר שהמשפחות, הפקידים, העובדים האזרחיים ורוב הכוח הצבאי חזרו לבריטניה, נותר כוח מצומצם לאבטח את סיום העזיבה. ב-13 במאי שידר קנינגהאם שידור אחרון מרדיו המנדט: "מחר בחצות הדף האחרון בתולדות המנדט הבריטי בפלשתינה ייחתם. מחר ייפתח פרק חדש", וב-14 במאי עזב הנציב העליון הבריטי את ארמונו וטס לחיפה.

עד חצות המתין הנציב באונייה בסמוך לנמל ואז עזב את המים הטריטוריאליים והפליג לבריטניה. שעות ספורות לפני כן נהפך דף בספר ההיסטוריה: ביום שישי בשעה 16:00 התכנסו חברי מועצת העם בבית דיזֶנגוף, בשדרות רוטשילד 16 בתל-אביב, והכריזו על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".