במשך השנתיים שקדמו להצהרת בלפור, שראתה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, התנהלו מגעים בין בריטניה למנהיגי העולם הערבי. בריטניה ביקשה מהם סיוע במלחמה נגד העותְ'מאנים. בתמורה לסיוע הבטיחו הבריטים עזרה בהקמת מדינה ערבית בתחומי "סוריה הגדולה", הכוללת גם את ארץ ישראל.

אותו חבל ארץ שהובטח ליהודים, הובטח על ידי הבריטים גם לערבים.

במהלך שנות המנדט התאמצו הבריטים להוכיח שהבטחתם ליהודים והבטחתם לערבים אינן סותרות זו את זו, אך שום צד לא השתכנע. "תמיד היה פער בין התוכן שאנחנו ייחסנו להצהרת בלפור ובין התוכן שהממשלה ייחסה [לה]. הרצונות של העם היהודי ושל הממשלה האנגלית לא יכלו לעלות בקנה אחד", הסביר בן-גוריון. ערביי הארץ, מצידם, ניהלו מהיום הראשון מלחמה במה שהם ראו כגֶזֶל אדמתם לטובת "המטרות הציוניות והקולוניאליסטיות".

כל אחד משלושת גלי האלימות והפְּרעות מצד הערבים נענה בצורת "ספר לבן", שבו ביקשו הבריטים להוכיח שהם נאמנים להתחייבויותיהם.

בחלוף השנים נטו "הספרים הלבנים" יותר ויותר לטובת הצד הערבי. כך, למשל, ב"ספר הלבן" משנת 1922 נכתב שעלייה יהודית לארץ תוּתר בתנאי ש"כַּמוּתָה תתאים להמצאת עבודה ודירות בארץ"; בשנת 1930 נאמר שכל עוד יש אבטלה ערבית, לא תותר עלייה יהודית; וב"ספר הלבן" משנת 1939 נקבע כי העלייה תוגבל ל-75,000 איש בלבד בחמש שנים ללא תנאים. גם ההצהרה באשר למחויבות הבריטים להקמת מדינה יהודית הפכה להתחייבות להקמת מדינה דו-לאומית או לחלוקת הארץ.

היישוב היהודי התנגד חריפוֹת ל"ספרים הלבנים", בעיקר לאחרון שבהם. הפגנות, שביתות, כרזות ומאמרים חברו למאמצים מדיניים, למאבק מזוין ולהרחבת ההעפלה וההתיישבות.

אלא שאם הבריטים חשבו לפייס את הערבים, התברר שגם זה לא צלח: הוועד הערבי העליון פסק בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: "הערבים מתנגדים למולדת לאומית יהודית[...] פלסטין היא ערבית יותרמ-1,300 שנה".

התגובות ל"ספר הלבן" חיזקו את תחושת הבריטים ששליחותם בארץ ישראל תמה, ושעתידה יוכרע בידי שני העמים הנאבקים עליה, שאף אחד מהם לא נזקק להבטחה בריטית כדי להאמין שהיא שייכת לו.