מכשירי כתיבה

ירושלים בערה. הפיח והעשן הכבד מילאו את האוויר, הלהבות ליחכו את בית-המקדש בעוד נהרות זהב וכסף זולגים ממנו אל העיר. רק זעקות הייסורים והשבר נשמעו מבעד להמולת הסוסים וקול המתכת המפלחת את הבשר. הגופות נערמו בצידי הדרכים. ומעל הכל עמדה דמותו של נבוזראדן רב-הטבחים הבבלי, צוחק בטירוף חושים בעוד האש אוכלת את העולם מסביב.

התעוררתי שטוף זיעה, כשהדם שואג באוזניי. התאמצתי להשיב את נשימתי והבטתי מסביב כמנסה לשאוב נחמה מקירות הבית המוכרים. לאחר שנרגעתי, מלמלתי תפילה וירדתי לחדר-האוכל, רעב. תרתי בעיני אחר משפחתי לרגע, אך מיד נזכרתי: הם אינם, וכנראה שלא אשוב לראותם עוד. עכשיו אני לבד בבית המפואר, זכר לימים עברו. כשאבי היה שר בממשלת יהויכין והיינו מארחים בו משתים מפוארים. אך עתה הוא שומם, ורק הדי הצחוק וזיכרון הסעודות נשארו בו.
בתחילת המצור אכלנו כרגיל, כמתכחשים למה שקורה בחוץ. עם התקדמות המצור רק תכולת המזווה נשארה. ומנותינו היו קטנות יותר ככל יום שעבר. בסוף יצאנו לקבץ שיריים מרחבי העיר כשאר הקבצנים. באחד ממסעות אלה הוריי נעלמו.
בצאתי לרחוב לקושש מזון, חשתי את הרעב המציק בבטני. אמרתי לאנשים שירושלים תיחרב אם לא ישובו מדרכם הרעה, אך הם היו בטוחים ששישק מלך מצרים יעלה ויושיע אותנו, או שהקדוש-ברוך-הוא ישמע לתפילותינו, למרות שהמשיכו לחטוא. ואת מעט הבשר שמצאו, היו זובחים לאלילי בבל, במקום לאכול. כשניסיתי לגרום להם לחזור בתשובה, היו מגדפים אותי וזורקים עליי אבנים. הרי אפשר להבין לליבם. ידוע שבימינו הנבואה ניתנה לשוטים, ומי יאמין לעוד תימהוני אחד שמתהלך ברחוב והוזה מרעב. חזרתי הביתה כשהחל להחשיך. אחרי שאכלתי כמה גרגירים וזרעים קשים שעוררו את הרעב במקום להועיל. מים לא השגתי, ונרדמתי ברגע שעליתי על יצועי.

חלמתי שנית: נינוה העיר הגדולה עלתה בעשן, אנשיה ניסו לברוח מהמרכבות המשתקשקות ומהצבא המתהולל ברחוב. החניתות הבריקו מדם. כל אוצרותיה נבזזו והיא כבריכת מים. העיר הגדולה, מושב המלכים שתושביה יוצאים לגלות באין מנחם. הבבלים טבחו בתושביה במשך ימים רבים. וכשנסתיים הטבח הצבא דהר קדימה לקול הצרחות.

התעוררתי אחוז אימה. שכבתי משותק כשליבי הולם בקרבי. הנעתי את עצמי להגיד תפילה חרישית וירדתי לרחוב. קראתי בקול שאשור הגדולה נכבשה ונינוה מאוכלת כקש יבש, שהם צריכים לשוב מדרכם הרעה כדי שלא יאבדו. גם הפעם קריאותיי לא זכו לתגובה. משראיתי שאין לי מה לעשות בביתי עוד. ארזתי את מעט חפציי ויצאתי לחפש משכן אחר. כשתושבי העיר ראו אותי עוזב הם קראו לי שוטה ופחדן שלא יודע בין ימינו לשמאלו. שתקתי. כשהם כינו אותי בלעג "בעל החלומות" המשכתי לשתוק. בעוד קריאותיהם הדהדו אחריי נכנסתי למחסן נטוש. כשהחולשה הכניעה אותי, התמוטטתי מעולף על הרצפה.

חלמתי שלישית: בתשעה לחודש החמישי, בשנת תשע-עשרה למלך נבוכדנצר, נבוזארדן עבדו ביקע את חומות ירושלים, אסר את המלך יהויכין ועלה בנתיב הרס לבית המקדש. חייליו טבחו בתושבי ירושלים ללא הבחנה במשך יומיים, מנתצים כל מבנה שנקרה בדרכם. ביום השלישי, בשבעה לחודש החמישי נבוזארדן רב-טבחים שרף את בית המקדש, האש אחזה בכל ולא היה לאן לברוח.

התעוררתי בבהלה, נחנק מהעשן הכבד. לרגע לא הייתי בטוח אם הגחתי למציאות או שמא אני שבוי בחלום, אך אז סירחון העשן והגופות עלה באפי וראיתי את הלהבה האוחזת בקירות האסם. כשהאש הכניעה את הקירות וזינקה אליי, משולהבת. מחשבה אחת חלפה בראשי: הלוואי שהיו אלה רק חלומות.