מכשירי כתיבה

אני בורחת לעבר הרץ לאחור.
זה נמשך כך כבר זמן מה:
בהליכתי נתקלתי בו, אחד שצעדיו תמוהים
לכן חששתי שבעיניו סומא,
אולי רואה מראות כהים-
כשתהיתי אם איבד מצפנו קולי נדם,
או שסתם לא נשמע באוזניו
וזה משונה, להבחין בראש מורם אך האדם
לא שם לב לכשכוש הכלב בזנב;
גבו עומד זקוף בכיוון רגליו,
ועל הדברים שסימן בקפידה
ימעד, למרות שכבר ידע

אז מתוך דאגה הצטרפתי
למתנגש במה שממנו כבר נזהר.
והעלה בי צחקוק מראה העץ שנותר מהורהר,
כל סלע נשאר סלע מוכר
אין הפחד מהשונה, כבר לא אצה
ויש רוך בלדעת לאן אני רצה,
ומה אותי יתפוס.

מדי פעם חולפת בראשי השאלה
האם פניי מועדות קדימה
אם צעדיי הם המובילים?
לא יצאתי לדרך כדי לחזור
הרי עמלתי קשה כדי לשזור
חלום בו תמונה של חיוך רחב עייף
וזרועות חבולות
על רכס הרים ורחש דרורים
לא תכננתי להיות קמולה בחולות

אז יום אחד אחליט לבחור
לחמוק מהנחמה שבעיוורון-
ראיית השחור
ואסכים לכאוב גם באיבר טרי וצחור
יום אחד, כשאפסיק לברוח
לעבר הרץ לאחור.