מכשירי כתיבה

בהתחלה זה היה הוא שהרגיש שמשהו לא בסדר.

אני זוכרת את זה כי הוא אמר את זה בקול רם, בלי להתבייש:
“זה לא אמיתי,” הוא אמר, באמצע שיעור, כאילו מדובר בעובדה פשוטה.
כולם צחקו. המורה המשיכה לדבר. ואני… אני הקשבתי.

הוא התחיל להצביע על דברים קטנים. צללים שחזרו על עצמם. אנשים שאמרו בדיוק את אותו משפט, באותה אינטונציה, בימים שונים. תחושת חזרה, כמו לולאה שלא שמים לב אליה אם לא מחפשים.

“אם זה עולם אמיתי,” הוא שאל אותי פעם, “למה הכול מרגיש מתוכנת?”

לא ידעתי לענות. אבל יום אחד הוא פשוט נעלם.

לא דרמה. לא אזעקות. פשוט יום שבו השולחן שלו היה ריק. שאלתי עליו - אמרו לי שמעולם לא היה כאן. הראיתי תמונות - הן לא היו. הזיכרונות שלי ממנו הפכו לבדיחה פרטית שרק אני זוכרת.

וזה היה הרגע שבו הבנתי: הוא יצא.

מאותו יום התחלתי לשים לב. העולם התחיל להחליק. דברים השתנו כשלא הסתכלתי עליהם. שמות של רחובות התחלפו. אנשים שכחו שיחות שלמות. אבל אני לא שכחתי אותו. וזה כנראה מה ששמר אותי “פגומה”.

חיפשתי סימנים. אם הוא הצליח לצאת, זה אומר שיש דרך.
בדקתי גבולות. נשארתי ערה בלילות. ניסיתי לעשות דברים “לא הגיוניים” - לעצור באמצע פעולה, לשאול שאלות שאין להן תשובה. לפעמים העולם קפא לשבריר שנייה. לפעמים שמעתי זמזום, כמו מערכת שעובדת קשה מדי.

התחלתי לתעד. כתבתי כל תנועה, כל משפט שחזר על עצמו, כל הצל של שמש שלא אמור להיות שם. ניסיתי לשבור את הסדר: ללכת נגד הזרם, לדבר על אירועים שלא קרו, להישאר במקום אחד ולבדוק אם הזמן יזוז בלעדיי. לפעמים עמדתי מול מראה והסתכלתי על עצמי יותר מדי זמן, מחכה שמשהו בי יחליק החוצה.

והכי מוזר: ככל שהתקרבתי - העולם נהיה נוח יותר. רגוע יותר. כאילו מנסה לשכנע אותי להישאר.

עד שמצאתי את זה.
נקודה אחת.

רחוב שקט מדי, אור שלא התנהג כמו אור, תחושה של מתח באוויר. ברגע שנכנסתי לשם, הכול התחיל לרעוד. לא כמו רעידת אדמה - אלא כמו מסך שמישהו מנער מבפנים. קולות התעוותו, קצוות של דברים היטשטשו. הרגשתי כאילו המקום עצמו מגיב אליי.

ואז הבנתי: אין על מה ללחוץ.
אין יציאה פיזית.

עקבתי אחרי התחושה, לא אחרי ההיגיון. זה היה משהו פנימי, שקט, עמוק. הפסקתי לנסות להבין, והתחלתי להקשיב. נשמתי עמוק, ונתתי למחשבות להתפזר. הרגשתי מתיחה מבפנים - כאילו חלק אחד בי נאחז בעולם הזה, בכל מה שמוכר ובטוח, וחלק אחר נמשך החוצה, אל משהו שאין לו שם. זו לא הייתה תנועה של הגוף, אלא של החלטה. ויתור. הסכמה לא לדעת.

כשפקחתי עיניים, הייתי לבד.

לא יודעת אם יצאתי.
לא יודעת אם נכשלתי.
אבל לראשונה מאז שהוא נעלם — העולם שתק.

ואולי זה סימן טוב.
ואולי זו רק סימולציה חכמה יותר.