מכשירי כתיבה

בס''ד
(בשם ה' נעשה ונצליח)

בגיל ארבעים, אתה לא ילד שמפחד ממפלצות מתחת למיטה.
בעשור הרביעי, המפלצות לא נמצאות שם, והן לא מסתתרות מאחורי הארון, או בפינות החשוכות של חדר המשחקים.
הן אורבות ממש מאחורי העפעפיים. בשחור שבעיניים.
הוא עמד במטבח, בחולצת בית"ר ירושלים דהויה, נשען בשתי ידיו אל השיש הקר. צג הטלפון שלו האיר את פניו באור כחלחל.
04:42.
לא שעה סבירה להכין ארוחת ערב, גם לא בוקר.
הוא ניגש בצעדים עייפים אל המקרר, וידיו, שזכרו את החספוס של פלדת המאג ואת הקור של נצרת הרימון, שפעלו אז בחצי אוטומט, רעדו מעט כשהושיט יד לוודא שדלת הבית נעולה.
פיהוק. הוא ידע שברגע שעיניו יעצמו, המטבח המואר יתפוגג, המקרר המזמזם יהפוך למנוע של נגמ"ש, וריח המרכך מהכביסה שבסלון יוחלף בריח של סולר ועפר תחוח.
הוא פחד מהרגע הזה של הנפילה אל תוך החושך, שבו אין לו שליטה על מה שהוא רואה.
מבחינתו, ללכת למיטה היה כמו להסגיר את עצמו לשבי של הזיכרונות שלו.
נאבק להישאר ער, הוא הוציא שתי ביצים מן המקרר. הן היו חלקות, קרות ושבריריות כל כך לעומת הברזלים שהיה רגיל לשאת על עצמו בטבעיות.
בזהירות, ניסה את הפעולה האזרחית הפשוטה של שבירתן לתוך כוס זכוכית.
חימום המחבת לקח לו מעט יותר זמן. כשעמד מול הכירה, שמן הזית הצהוב נראה לו כהה וסמיך יותר, דומה מאוד לשמן הרובים שמילא את בקבוקוני הפלסטיק בבסיס.
הוא נשם עמוק, ושפך את הביצים אל השמן הרותח בקול פצפוץ עדין. ריח טיגון פשט באפו.
לא טוב בכלל...
קהות חושים תקפה אותו, ועפעפיו שאיימו להיעצם, הרגישו לפתע כבדים יותר. הוא טלטל את ראשו מצד לצד, כל מצמוץ נדמה לו כקרב על המציאות. הוא נאחז בשיש, וחיכה שרעש הטיגון יחזור להיות רק חביתה בשמן.
הפצפוץ של הטיגון נחלש, או שהוא לא שמע אותו יותר.
המטבח הלבן התאדה, ובמקומו עלה ריח חריף של אבק שריפה. הרצפה תחת רגליו כבר לא הייתה קרמיקה חלקה והוא לא עמד מול המחבת, החביתה והשמן. הוא שכב על אדמה מסולעת, והיד שלו, שרק רגע קודם החזיקה מזלג, לפתה כעת קת מתכת של M16.
הוא חיכה. דמות נראתה מתקרבת בריצה, מטושטשת על רקע השמיים האפרוריים. עיניו הצטמצמו במאמץ, על אף שלא רצה לראות. לא רצה לירות.
יודע שאם ילחץ על ההדק, יאלץ להסביר כל כדור בחדר חקירות.
באוזניים שלו זמזם קול צרוד מהקשר. מקוטע ומקרטע. הוא לא שמע אותו.
מפרקי אצבעותיו הלבינו סביב ההדק, נלחמות בדחף לשחרר.
הצללית המרוחקת התבהרה, והיא הייתה מוכרת עד כאב.
הוא כיוון את הנשק אל בבואתו.
אם הירייה הייתה שלו -או שלו, הוא זוכר רק פיצוץ עצום, הדף גדול, ודם. הרבה דם.
טעם מתכתי בפיו. הוא השתנק, השתעל וירק אדום.
ואז עלה הריח...
ריח רע. חרוך, חריף וצורב. ריח סמיך שנדבק לגרון, ולא היה שייך לשדה הקרב.
הוא פקח את עיניו בבת אחת. רועד כולו, ונוטף זיעה קרה.
נרדמתי?
המטבח היה אפוף עשן. הוא הביט בטרוניה בארוחת הלילה-בוקר שלו שכבר לא הייתה יותר ארוחת לילה-בוקר.
הוא הפך את חביתת הפחם שלו אל צידה השני. שחור.
מבטו הוסט במהירות, כאילו פחד להישאב לעוד חלום או סיוט אפלולי.
אדמומיות בהירה בשמיים. העדות של חצי האוטומטי ששרד את הלילה.
נכון.
בגיל ארבעים אתה כבר לא ילד שמפחד מהמפלצות שמתחת למיטה.
בעשור הרביעי, המפלצות הן הסיוטים, והפנים שלהן הן שלו.
04:47.