מכשירי כתיבה

רגליו של סהר רוזנברג, הנעולות בנעליים שחורות מבריקות, צועדות במהירות על הרצפה המרופדת. הוא אמור להיות ייצוגי היום, אבל לא יכול שלא להתרגש. הוא הצליח; הוא עשה את זה. הוא לא יכול להאט.
אחד מהמאבטחים שלו שולח את ידו לעבר דלת המשרד ופותח אותה, צועד אחורה כדי לאפשר לסהר להיכנס. הוא מהנהן בתודה ונכנס פנימה.
החדר נראה בדיוק כפי שדמיין. שולחן כתיבה גדול מעץ כבד, מדפי ספרים עמוסים מאחוריו, חלון לא גדול המשקיף אל האוניברסיטה. אותו הדגל מהתמונה התלויה על קיר הכיתה שלו. סהר מחייך ומחליק אל כסאו, ואחר נשען אחורה וצופה בסביבתו בשביעות רצון. אחרי שנים של עבודה קשה, הוא סוף-כל-סוף הגיע לכאן. הוא נזכר בילד שהיה, הנער הטרוד והחולם שנאבק קשה כל-כך כדי להשאיר את ראשו מעל המים. הצלחתי, הוא חושב אליו. למרות הכל, הצלחתי.
"הצלם יגיע עוד מעט," מודיע לו המאבטח השני, קוטע את מחשבותיו. "כדי לצלם אותך. אנחנו צריכים תמונה ייצוגית של ראש הממשלה החדש."

זו שעת ערב, שעות אחדות לאחר שהשמש שקעה מאחורי הרי ירושלים, צובעת את השמיים באדום וזהב. קו מספר 14 לכיוון בנייני האומה חולף בשאון על פני משרד ראש הממשלה, משאיר את הבניין הישן וחסר האלגנטיות מאחורי עיקול בדרך.
במושב האחורי יושב סהר רוזנברג ובוהה בעולם החולף על פניו. שיערו השחור, הזקוק נואשות לתספורת, נופל על פניו. הוא מרים את ידו ומנסה, ללא הצלחה, לתחוב אותו מתחת לקשת האוזניות שלו. הוא מתעלם מהעולם, שקוע בחיזיון העתיד שהוא מנסה לשמר במוחו. העולם הרבה יותר טוב כשאתה מקווה לעתיד, אחרי הכל.
הוא נאנח, מנתק את עיניו מהחלון ושולף את מכשיר הטלפון שלו מכיסו. אין הודעות חדשות. בשעות האלה של היום, נדמה שהעולם כולו דומם - מחכה למשהו, ואולי ישן.
האוטובוס עוצר בחריקה ליד בית המשפט העליון וסהר עוזב אותו, תיקו מוטל על כתף אחת, עושה את דרכו לעבר התחנה שמעבר לצומת. שנה מוקדם יותר, הוא נשכב שם על המדרכה המטונפת והקשיב לצופרי האזעקה מבעד לפעימות ליבו הסוער. בזמנים אחרים האירוע היה נצרב בזכרונו; עכשיו הוא כמעט נשכח.
אדם גבוה בחולצה מכופתרת ומכנסיים מחויטים - נראה כמו שסהר ראה את עצמו-של-העתיד בדמיונו - מתנגש בו במעבר החצייה. "מי אתה חושב ש'תה?" צועק עליו. "ראש הממשלה?!"
סהר ממלמל התנצלות וממשיך בדרכו. הלוואי, מוסיף בליבו, ואז דוחק את המחשבה הצדה. מה הטעם? הוא רק ילד, בקושי מסוגל לקבל ציון סביר במבחן במתמטיקה. הוא מגיע אל תחנת האוטובוס וצונח על הספסל הנמוך, מפעיל את האוזניות שלו. המוזיקה עוטפת אותו כמו שמיכה, כמו ערפל בבוקר גשום. הוא לא חושב על העולם. למה שיחשוב? ולמי בכלל אכפת שהמציאות מתפוררת בין ידיו, והוא יודע שהוא מסוגל למצוא את הפתרון, אם רק מישהו היה סומך עליו?
לסהר אכפת.
כעבור דקות אחדות מגיע אוטובוס אחר, קו 192 לכיוון צור הדסה. הוא עולה עליו, משלם ומתיישב. בכביש בגין, ליד מלחה, הוא בודק את הטלפון מתוך הרגל וקופא. הוא אמנם לא ראש ממשלה, אבל אולי יש עדיין סיכוי לחייו הציבוריים.
"קבלו במחיאות כפיים," כתבה מורתו בקבוצת הוואטסאפ הכיתתית, "את הנציג של כיתתנו במועצת התלמידים: סהר רוזנברג!"