מכשירי כתיבה

אני יחף. המים נוגעים קלות בבהונותיי. קרים. והנה היא שם, רוחצת. מעל, הרי אינסברוק - עטופים בשלג. הרוח הצוננת של אוסטריה.
היא קוראת לי.
אני עונה.

אני מנגן. קלייר דה לון, רה במול, פסנתר. ידיים מרצדות רפויות על גבי קלידים. מרקדות. היא יושבת לצידי, שרה קול שני. רעם. סערה. ברד. אדים מכסים את החלון. דלת נפתחת, נסגרת - בתי נכנסת, ספוגה במים. צחוק.

אני עייף. בוקר קר, שבת. כוס שוקו מריר. סוודר. רדיו. השדרן הרגיל הוחלף. ניב גרמני? בתי הבחינה בו לפני. אך אין ממה לדאוג.

נשלחנו מזרחה בסתיו הבא.
עצירה - זלצבורג. רעם מתגלגל. טיפות. אולי הוא בוכה עלינו? אני רציתי לומר לה שכן, אך לא היה לי את הכוחות.
אני לא ידעתי אם אכפת לו.
אבל אכפת לי.
חיבקתי את שתיהן כל כך חזק עד שלא היה צל של ספק שהן יודעות את זה.

ובגטו עשיתי מאמץ שהן ידעו את זה. היו ימים בהם לא ישנתי, שבועות בהם לא אכלתי. אצבעותיי הופכות לדקות יותר מאז אמרתי לגרמנים שאני מנגן. וכמה אני מנגן. בטהובן, וגנר. אני לא מסוגל לשמוע אותם יותר.

אצבעות היהודים אינן שוות במאוטהאוזן.


וולף הורה על פקודיו להקל על הנגנים בעבודת המחצבות. אולי הוא פיתח כלפינו חיבה מעוותת. שעה של נסיעה לבקתה באמצע שדה, מדי לילה, בשביל לנגן לזקן סנילי. אביו של קצין לא שווה יותר מלהאזין לשבעה יהודים מנגנים סונטות?

ולא נותרנו שבעה לזמן רב. דקה במחצבות היא גזר דין. נוימן מת ראשון. ניגנו וגנר ביום בו הוא נקבר.

אני ידעתי שאשתי כבר מתה. אך בתי לא. אני איתה במיטה. היא מצחינה.
החיבוק מעלה תמונות - של פסנתר, של אשתי.
רק תחיי.
רק תחיי.

בתי חלתה באותה המחלה שבועיים לאחר מכן.

אביו של וולף לא ישרוד עד החורף. אני מקווה שהרופאים טועים. אני צריך שהוא יחיה. הוא קלף המיקוח היחיד שלי על חייה של בתי. המחשבות לא הפסיקו לרוץ בראשי בעודי מנגן. אצבעות חורקות. אך גם אם אצבעותיי ינשרו, אני לא אפסיק לנגן.
בשבילה.
נותרתי היחיד מהתזמורת מתישהו בקיץ 41'.

מצב בתי החמיר בחורף.

לבד. חדר חשוך, מלבד קרן אור בודדה מהחלון. זה היה אותו הירח המלא שהיה כשאשתי מתה.
לא מצחין בחדר יותר.
חכו לי.

המתים בוהים בי מהעצים בדרכי לביתו של וולף.


אביו לבן מקלידי הפסנתר. שימות, הגרמני. לא משנה לי יותר.
אצבע על תו, נוספת. אדישות.
אור הירח מאיר את אצבעותיי הדקות.

הוא נאנח.
"פעם ניגנת אחרת." אמר. "רגש."

הבטתי באצבעותיי הפצועות.
רגש.
שיר אחר.


תו.
טפטופים. גשם קל. וולס עדין.
שקט. ההרים. אינסברוק.
הן מולי, שתיהן. שמחות. חיות.

אז.
קצב. קרב. רכבות.
הגשם הופך לסערה.

הן מתרחקות.
גופי בוגד בי. אני מתחיל להאט. לא.
אנרגיה. זעם.
צמרמורת עוברת.
הכל עולה. כמה שזה כואב.
צעקתי, בכיתי, הן בוכות איתי. מכה, עוד מכה. עד זוב דם. כל אקורד מרגיש כמו קריאה להן. אל תלכו.
אך הן הלכו.
מספיק.

שלוש דקות. נשימה. אצבעותיי רועדות.

"הנה רגש."

הזקן מת בלילה ההוא.

ושוב אני יחף. בוץ בין בהונותיי. מלפני, הקרמטוריום - פולט ענן אפור. אור השמש המלטף והרוח הצוננת של אושוויץ.

היא קוראת לי
אני עונה.
קלייר.