מכשירי כתיבה

בבוקר שבו חזיר הבר הופיע שוב, ידעתי שאני ער. צחצחתי שיניים, שתיתי מים קרים, הרחוב היה רטוב מגשם לילה, והאוטובוס איחר בדיוק שבע דקות. הכול היה מדויק מדי בשביל חלום.
חזיר הבר עמד מעבר לכביש, ליד פח האשפה הירוק. הוא לא זז. רק הסתכל.
העיניים שלו לא היו חייתיות. הן היו עייפות. כאלה של מישהו שקם בבוקר בלי סיבה אמיתית.
לא סיפרתי לאף אחד. למדתי שלספר זה מסוכן. ברגע שמספרים, זה או הופך לבדיחה או למחלה. אז המשכתי ללכת, והחזיר הלך איתי — לא מאחוריי, לא לידי, אלא בחפיפה מוזרה, כמו מחשבה שלא מצליחים להפסיק.
בבית הספר הכול הרגיש חד מדי. הכיתה הריחה מגיר וזיעה, המורה דיברה על משוואות, והחברים שלי צחקו צחוק גדול מדי, כזה שמתחיל ונגמר בבת אחת.
חזיר הבר שכב בפינת הכיתה. אף אחד לא ראה אותו. הוא נשם בקול.
לפעמים הוא דיבר.
לא במילים.
בלחץ בחזה. בזיכרון שלא שייך לי. בפחד קטן ומתמשך, כזה שמתחבא מתחת לכל מחשבה אחרת.
אחרי הלימודים חזרתי הביתה. אימא שאלה איך היה. עניתי “בסדר”.
זה לא הרגיש כמו שקר. יותר כמו פעולה אוטומטית.
חזיר הבר הרים את הראש.
בלילה שכבתי במיטה. התקרה נסדקה לאט, כמו זכוכית דקה. ניסיתי להירדם, אבל ידעתי שאם אעצום עיניים — זה ייחשב חלום, ואם אשאיר אותן פתוחות — זה ייחשב מציאות. לא רציתי לבחור.
חזיר הבר התקרב. הוא היה גדול עכשיו, כמעט נוגע בקירות. הפרווה שלו הייתה מלאה בכתמים, כמו משפטים שנעצרו באמצע.
הבנתי שהוא לא רודף אחרי.
הוא מחכה.
“למה אתה כאן?” שאלתי בלב.
והתשובה הגיעה בלי קול:
כי אתה חי בתוך סיפור שאתה מספר לעצמך. ואני מה שנשאר כשאתה מפסיק להאמין לו.
חשבתי על כל הפעמים שאמרתי “הכול בסדר”. על הפחדים שדחפתי הצידה. על חלומות שקטנתי אותם עד שהתאימו ליום־יום.
אולי חזיר הבר לא היה הזיה.
אולי הוא היה הדבר היחיד שלא התחפש.
בבוקר קמתי. החזיר לא היה שם.
או שאולי כן, אבל למדתי לקרוא לו בשם אחר.
בדרך לבית הספר עברתי ליד פח האשפה הירוק. לרגע קצר, בתוך ההשתקפות של הזכוכית, ראיתי עיניים עייפות מביטות בי.
והמשכתי ללכת.