מכשירי כתיבה

זה התחיל ביום רגיל לגמרי, בלי אזעקות ובלי ברקים מהשמיים. פשוט קמנו בבוקר וגילינו שכל חלום מתגשם.

בהתחלה אף אחד לא שם לב. מישהי חלמה שלא יהיה לה מבחן - והמבחן בוטל. ילד רצה שהאוטובוס יאחר - והוא איחר. זה הרגיש כמו צירוף מקרים נעים, כזה שעובר בלחישה. רק בערב, כשהחדשות נקטעו שוב ושוב, הבנו: זה לא צירוף מקרים. זה העולם החדש.

אנשים התחילו לחלום בכוונה. הם כתבו לעצמם משאלות לפני השינה, דמיינו חזק, ניסו לשלוט. הרחובות התמלאו שלטים חדשים, חוקים חדשים, מציאויות מתחלפות. מישהו חלם על שקט - ועיר שלמה השתתקה. מישהי חלמה על חופש - והגבולות נעלמו. לרגע זה נראה כמו נס.

אבל חלומות לא נולדים רק מתקווה. הם נולדים גם מפחד.

אישה חלמה שבעלה לא יחזור הביתה. ילד חלם שהמורה תיעלם. מישהו חלם, בלי לשים לב, שכולם יפסיקו להקשיב. והעולם, שלא ידע להבדיל בין חלום טוב לרע, פשוט מילא הוראות.

התחלתי לפחד ללכת לישון.

שכבתי במיטה, עיניים פתוחות, מנסה לא לחשוב. אבל מחשבות הן עקשניות. כשניסיתי לדחוק אותן, הן התחזקו. דמיינתי איך זה יהיה אם הכול ייעצר, אם משהו בי יישבר - ומיד קמתי, בבהלה, בודקת שהעולם עוד עומד.

אנשים הפסיקו לישון. בתי מרקחת התרוקנו. לילות הפכו לשעות מתוחות של ערנות כפויה. המציאות נראתה כמו טלאים: יפה במקום אחד, הרוסה בשני. לא היה סדר, לא הייתה בחירה אמיתית - רק רצף של חלומות שלא נועדו לשלוט בעולם.

ואז הבנתי משהו פשוט ומפחיד: חלום הוא לא תכנית. הוא רגש.

אנחנו צריכים חלומות כי הם נותנים לנו כיוון, לא כי הם אמורים להתגשם מיד. הם אמורים להישאר קצת רחוקים, כדי שנוכל להתקרב אליהם בזהירות, במציאות.

בלילה אחד, כשהעולם כבר רעד מעייפות, עצמתי עיניים בכוונה. לא ביקשתי עושר, לא שלום עולמי. חלמתי חלום קטן: שהחלומות יחזרו להיות רק חלומות.

כשהתעוררתי, שום דבר מיוחד לא קרה. השמש זרחה כרגיל. העולם לא היה מושלם - אבל הוא היה יציב. אנשים חזרו לחלום בלילה, ולפעול ביום.

מאז אני יודעת: לא כל חלום צריך להתגשם. יש חלומות שתפקידם הוא להזכיר לנו למה אנחנו שואפים - לא לקחת מאיתנו את המציאות.