"עברי!" קוראת הכרזה שלפנינו, "זכור מה עוללו הגרמנים לאחיך".

אבל הכרזה הזאת לא נכתבה אחרי השואה. אפילו לא במהלכה. היא נכתבה רק כמה חודשים אחרי שהנאצים עלו לשלטון ב-1933. אז למה מתכוונת המודעה?

ב-1.4.1933, באחת הפעולות הראשונות של הנאצים נגד היהודים, הוכרז חרם על עסקים יהודיים בגרמניה. בתגובה קראו ארגונים יהודיים בארץ ישראל ובארצות אחרות להחרים את תוצרת גרמניה. החרם לא השפיע רבות על כלכלת גרמניה, שהייתה מעצמת תעשייה וטכנולוגיה, אך הייתה בו אמירה חזקה של סולידריות יהודית ועמידה מנגד.

אבל היה גם צד שני. כעבור כמה חודשים נחתם "הסכם ההעברה" (הטרנספר) בין היישוב היהודי בארץ-ישראל לבין ממשלת גרמניה. בשלב ההוא עדיין תמכו הגרמנים בגירוש היהודים מגרמניה ולאו דווקא בהשמדתם המוחלטת, והאינטרס הזה השתלב עם השאיפה הציונית להעלות את היהודים לארץ. לפי ההסכם, יכלו יהודים מגרמניה לקראת עלייתם לארץ לקנות מוצרים בגרמניה ולייצא אותם לארץ. לאחר שהתוצרת נמכרה בארץ והעולים הגיעו, הם קיבלו את שכרם בניכוי מס מסוים שניתן למוסדות היישוב.

אבל אם בארץ מתנהל חרם נגד תוצרת גרמנית, איך יוכלו העולים לממש את ההסכם? איך יוכלו להגיע לארץ כשאינם חסרי-כל? שש שנים התנהל ויכוח סוער בעניין "הסכם ההעברה", עד שהנאצים ביטלו אותו. ההסכם אפשר בפועל את הצלתם של עשרות אלפי יהודים מגרמניה, ומצד שני פגע בחומת הסולידריות היהודית ובחרם האנטי־נאצי.