המחר מתעורר כשהשמש שוקעת,

כשהכוכבים מנצנצים.

המחר הוא המקור לתקוות,

אבל גם לפחדים.

מחר הכל ישתנה,

מחר אפרוש כנפיים.

מחר אמריא הרחק,

ואעוף גבוה בשמיים.

מחר ירד גשם, ישקה את הצמחים,

מחר יגדל התינוק

ויהיה לילד,

ולנער,

ולגבר,

ולקשיש בא בימים.

מחר יתגשם מה שהכזיב היום,

מחר, כולם אומרים, יהיה שלום.

ולא מלחמות.

ולא הרוגים.

מחר יהיה בסדר, כולם אומרים.

ואם אתה עצוב, מחר תשמח.

ואם אתה חולה, מחר תחלים.

וההבטחות לחלומות,

שסיפרנו אז לנרות על העוגה,

יהיו לאמת ולמציאות,

ותהיה לנו מדינה.

מחר יבוא תאריך,

שלא היה כבר שנה.

מחר אאזור אומץ,

לעשות את מה שרציתי.

מחר תהיה לי עוד הזדמנות,

לתקן היכן שטעיתי.

מחר אתעורר עם חלום חדש,

עם רעיון, 

עם מחשבה, 

מחר כבר לא יהיה כמו היום, 

מחר אהיה אחרת, מחר אהיה שונה.

המחר הוא לא נודע,

הוא העתיד,

הוא לא צפוי.

הוא הגורל,

נע תמידית קדימה,

לא עוצר,

לא נגמר.

כך מתנהלים החיים,

כך מתנהל המחר.

אבל אותי הכי מפחיד,

שגם כשתזרח שוב השמש,

ליום חדש, בהיר.

גם כשיחלוף ליל אמש,

והיום החדש יאיר.

גם מחר,

הכל יישאר

בדיוק

אותו

דבר.

‍