המרקד
מעשה אשר שמעתי על עיירת קהילת החסידים ינפאַנאַט, אשר היא שוכנת בלב המרחב הירוק, הנעטה שלג בחורף והנצרב שמש בקיץ, מקורבת לקוצק וכפסע ממז'יבוז'. שמה החקוק בספרים נשכח כבר מלב, ובפי כל היא קרויה ינפאַנאַט, וסיפורה עובר מדור לדור. וזו אשר שמעתי על העיירה, אשר בפי כל קרויה היא ינפאַנאַט.
העיירה קהילת חסידים קדושים היא, אוהבי תורה ועמלים על פרנסתם, ידם אינה קמוצה בפני אחיהם וליבם רחב לפני אביהם שבשמיים. תמיד לאחר תפילת ערב שבת סובבים הם את הבימה ומבקשים שובע מן הטוב ומן השפע ובהושענא רבא מקיפים הם אותה בערבות כאת המזבח בשעתו, בעזוז ובשמחה, וכך בימים רבים שבשנה, רוקדים הם. שמם הטוב כשמן זך המאיר, הולך לפניהם, וכל הרוצה לראות יהודי אשר מפלל תְנַעֲנַע לי ראש ושמי שמיים ממעל נעים וזעים כנגדו, יבוא אצל אותה עיירה המקורבת לקוצק וכפסע ממז'יבוז'.
אך ריקוד החסידים מחובר הוא כל כך עד שלא מחברם ריקודם אל העולמות העליונים הרחוקים מן ההווה ומן העבר ומן העתיד. חסידים אלו, פניהם נישאות קדימה ואחורה, רואים את שלפנים ואת שעבר, אך רגליהם אינן ניתקות מן הקרקע לעולם, אף לא טפח.
צרה המכה בימות השבוע ממררת אותו יום, אך שבת קודש אינה ככל הימים. צרה מכה בליל שבת ושבת עודנה עומדת בטהרתה, שהרי מעוטרת היא כתר בראשית. ובשבת קודש אחת, הסתערו קאזקים על העיירה, על תרבושי הפרווה אשר לראשם ניתזו פתיתי שלג מאדימים, והעלו את בית הכנסת הגדול באש. שועלים אלו, אשר ידם אינה סולדת מן המוות,התנועעו אל מול האש אחוזים לעג וצחוק. אך פתאום בלב הסערה חזו בדמות, גדולה כעוג מלך הבשן בשעתו, מרקדת בלהבות האש, ובידה גווילי הספר הנאכלים. אימה נאחזה בהם, ופתיתי השלג הרכים נדמו בעיניהם כשברי קרח הניתכים על ראשם ולהבות האש נדמו ככבשן עונשם. או אז, בהולים הפנו גבם אל החורבן ויצאו את העיר דחופים.
בני ציון היקרים, אשר הגיפו תריסיהם ונעלו שעריהם אל מול מלאך המוות המתדפק, פקחו עיניהם אל החורבן. רצו החסידים אל בית הכנסת הגדול, צרחו וקרעו את מעילי השבת הרקומים ושלחו ידם בזקנם מרוב צער.
ובשעת אסון זה, חזרו ועצמו עיניהם בחוזקה. שהרי לא יכלו החסידים עוד הביט פנים או אחור, כל ראשיתם נדמתה לפתע כעולה בלהבות, ואש מלחכת באחריתם. ייאוש גדול אחז בליבם אשר כבד עול הראייה עליו.
ומן הריסות בית הכנסת, תילה תילי חורבן ואבל, עולה הדמות אשר נראתה גדולה כעוג מלך הבשן בשעתו, דמות ישועת העיירה. לא היה זה אלא חסיד אחד, הקרוי בפי כל מאָמענט, על שום מעשייה שהייתה או לא הייתה, וזקנו שרוף, נשימתו קצרה ופניו מפויחות. והחסיד מרקד.
ריקודו כתפילה, טיפס הוא מתוך האש, ואהבת עולמים אחוזה בידו, מקצתה שרופה ומקצתה שלימה, והוא אוחזה כביום שמיני עצרת, חג הוא סביבה ומפליג עליה לעולמות העליונים, והמלאך מיכאל עושה מנעליו כתרים.
והוא מתרומם כטפחיים מן הקרקע, פעם שרוי ביגונו בעולמו זה, ופעם נאחז ברקיע, נעטף באור גנוז. ולא כבד עליו עול הראייה ומחשבת העתיד, משום שלא נזקק לאותו עול, משום שכנפי ריקודו הוציאוהו מכאן.
מליל שבת זה ואילך, בכל עיירה הונח מרקד, התולש את החסידים מהוויה זו, מן העבר ומן העתיד השרופים, ומזקק את הרגע על כל יפי בריאתו, ומחברם אל אביהם שבשמיים, אשר זמנו מתוח בין בר החלוף ובין הנצחי.
מעשיות חסידיות, כמו אגדות, מתקיימות בעולמות רחוקים – עיירות מושלגות מעבר לנהרות והרים. אך הן תמיד אומרות משהו על כאן ועל עכשיו. כך גם המעשייה החסידית שטוותה הדר זוסמן. תושבי העיירה באגדה הם אנשי ההווה, אנשי המציאות ועולם המעשה. אך כשהמציאות שלהם נחרבת ומכזיבה, הם זקוקים למישהו שמסוגל לחיות מחוץ לחוקי הטבע ולזמן, להתרומם מעל כל זה.
העיירה החרבה והאסון אינם זרים לנו בימים אלה. והפתרון שהמעשייה מציעה גם הוא איננו זר לנו: לאמנות – ריקוד, שירה, וכמובן כתיבה – יש כוח שיכול להציל בעת משבר. כוח להתבונן בעולם ולראות בו את המופלא, את המסתורי ואת התקווה.
