שני רגעים

השעה הייתה 10:20, הייתי בבית, זה היה בערך שבוע בערך אחרי פרוץ המלחמה והתחברתי לזום הכיתתי. עברו כמה דקות של שיח בין הילדים ואז המורה התחברה לזום. היא נראתה מזועזעת ואז סיפרה לנו ששני ילדים ממשפחת קוץ שלמדו בבית הספר שלנו, ובעצם כל משפחתם שהיו נחשבים כנעדרים עד לאותו רגע, נרצחו. מאז השבעה באוקטובר כששמעתי שהם נעדרים קיוויתי שהם עדיין חיים אבל מיד כששמעתי שהם נרצחו ידעתי שצריכים להנציח אותם.

הייתה אזעקה, הייתי לבד בבית ורצתי למקלט שבבניין. שהיתי במקלט עם השכנים שראו חדשות מהטלפון בזמן שמשפחתי הייתה בקניון. השתדלתי לא לשמוע את החדשות ואז אחד מהם נכנס לסרטון. הוא שמע את הסרטון על הווליום הכי חזק ומהסרטון שמעתי משהו. שמעתי צרחות ממש חזקות ואז רעש של קליע שנורה מאקדח ולאחר מכן שרר שקט. שמתי את הידיים שלי על האוזניים ועשר הדקות שהייתי אמור להיות במקלט הרגישו כמו נצח, כאילו אני בעצמי הייתי עד לרצח.