שני רגעים

תיעוד נוער בזמן מלחמה

Two moments
אנונימי
אנונימי
 | 
חיפה
רגע ראשון
19.1.2024
זה היה יום שישי אחרי הלימודים. יצאתי לטיול עם הכלבה בשביל שליד הבית. היה יום יפה ושמשי, הנוף סביבי היה כמעט ציורי, הכל היה מלא בצבע וססגוני ממש כמו תמונה. ראיתי פרפר צהוב יחידי מתעופף בין העצים הוא היה קסום ביופיו וסימל לי תקווה, אבל משהו הרגיש לא כשורה בנוף המוכר הזה. האוויר הרגיש מתוח, הטבע הרגיש קצת מת, הרוח נעלמה וציוץ הציפורים נבלע ברעש הכטב"מים שפילחו את האוויר. העצים נראו לי פתאום מאיימים כמו מפלצות, עץ קטן נראה כמו שתי גולגולות עם שיער שיבה, או טרולים שמביטים בי וצמח הזכיר לי גדר תיל. חשבתי ששמעתי אעזקה חלשה במרחק ונתקפתי בהלה. ראיתי כדים שבורים וכדור שנראה כמעט מפונצ'ר נטוש בחלקת אדמה שוקולדית. הכל נראה מבשר רעות אבל שיערתי שזה רק הדמיון שמשטה בי, אין הרבה אזעקות באזור. הגיע הערב וישבתי לאכול עם המשפחה את סעודת השבת חולמת בהקיץ על דברים יפים ופשוטים. אבא בירך ועמדנו לאכול אבל לפתע הגיעה האעזקה. אזעקה אמיתית ולא מדומיינת, אזעקה שבקעה מהטלפון של אחי. נכנסתי ללחץ למרות שהאיום לא היה גדול ובכל זאת אין הרבה אזעקות. זו הייתה אזעקת שווא. ירדנו למקלט בחשכת הלילה עשרה אנשים במקלט צפוף אני המשפחה והשכנים. חיכינו שייגמר ועלינו הביתה. המשכנו את הסעודה ובתומה הלכנו לחדרים אבל היינו בכוננות ובדריכות למקרה שתופיע אעזקה נוספת. באותו לילה היה לי קשה להירדם, פחדתי שתהיה אעזקה נוספת ולא אתעורר. תמונה מזמן אחר של עץ שהזכיר לי מפלצת
רגע שני
21.1.2024
זה היה צהריים, הלכתי עם אמא לים כדי לנקות את הראש ולהירגע. נכנסתי למים הקפואים דורכת על אבנים ושברי צדפים חדים. הכאב והקור לא הפריעו לי, היה לי נעים. לרגע שכחתי מהכל כאילו הזמן קפא והכל נשטף וזה רק אני והים, הגלים הכו בי והסבו לי הנאה, כאילו מקיצים אותי מחלום ומחזירים אותי להווה, הבטתי למרחקים ראיתי צללים של דייגים ושמעתי דפיקות של מטקות שהזכירו לי תופים. הכל היה שלו כל כך ורגיל, היה לי רעיון לכתוב שיר. המלחמה לימדה אותי להנות מכל רגע כל עוד אפשר, היא הראתה לי שהחיים ממשיכים ושצריך לחיות.