מה גרם לקבוצת חיילים בריטים לכתר את התיאטרון התל-אביבי "לי-לה-לו" ולפרוץ לאולם שבו התקיימה ההופעה? לא, לא הייתה זו פעולה של אנשי המחתרת, כי אם המופע שהועלה בערב נעים של שנת 1945. על הבמה שרה שושנה דמארי את הלהיט החדש "כלניות". השיר הצליח להלהיט את האווירה, והבריטים לא יכלו לסבול זאת. הם תפסו אותו כפוגע בשלטון המנדט, הורו לעצור את ההצגה מייד ואף הוציאו צו האוסר על השמעת השיר. רק כשהתברר שהשיר אינו מתייחס כלל לבריטים, אלא לפרחים ארץ ישראליים אדומים, בוטל הצו.

הצנחנים הבריטים שצורפו עם תום מלחמת העולם השנייה לכוח הבריטי ששכן בארץ ישראל, כונו "כלניות" בפי יהודי היישוב בגלל הצבע האדום של הכומתות שלהם, וכאשר ילדים היו שרים לעברם את השיר "כלניות", שבמקרה חובר בשנת הגעתם  לארץ, הם ראו בו שיר מחאה המבטא פגיעה וזלזול בכבודם.

ה"כלניות" השתייכו ליחידה מובחרת בצבא הבריטי שהשתתפה בכמה מהמבצעים הנועזים ביותר נגד הגרמנים במלחמת העולם השנייה, ובראשם הפלישה לנורְמַנְדי. לקראת סוף המלחמה ארגן הצבא הבריטי מחדש את כוחותיו במזרח התיכון, וחיילי היחידה נשלחו לארץ ישראל. ואולם עד מהרה הם מצאו עצמם מתמודדים עם ארגוני המחתרת ועם התקוממות היישוב היהודי כנגד המנדט הבריטי.

הטלות עוצר, הצבת מחסומים, חיפושי נשק, מעצר של אנשי המחתרות ומשימות שיטור היו השגרה המבצעית של ה"כלניות". פעילותם עוררה את זעמם של תושבי הארץ ואת התנגדותם, וההתנגשות הייתה בלתי נמנעת. חיילי יחידת ה"כלניות" היו השנואים ביותר מבין הכוחות הבריטיים שהיו בארץ, ועל אף המחלוקת העזה באשר לאופי התגובה וההתנגדות לפעולותיהם, נאבקו בהם כל ארגוני המחתרת.

השינוי החד בתפקידי היחידה, ממלחמה באויב הנאצי למשימות שיטור נגד אוכלוסייה אזרחית, ומאבק יומיומי מתיש וחסר תכלית, היה מתסכל עד כדי כך שאחד ממפקדיה אמר: "השאלה הייתה מתי נצא משם, ולא אם נשאיר את המקום ליהודים או לערבים".

"אין על מה לקנא בחייל הבריטי", כתב אלתרמן. "הוא רתוק אל תפקיד שאינו בקלים[...] אין זה קל לו, לגרור יתומים ויולדת ולזחול נאבק עם אבות שכולים". בד בבד, כתב, יש לזכור שהחייל הוא נציג "אומה אשר לה ממשלה, מולדת ששלחַתּוּ בברכת הדגלים". ועד שהיהודים יהיו עצמאים במולדתם, עד שיהיו אומה שיש לה ממשלה, לא ייתם המאבק ב"כלניות".

‍