עם כניסתו לְתפקיד הנציב הבריטי הראשון בארץ ישראל הודיע הֶרְבֵּרְט סָמוּאֶל לתושביה: "לארץ ישראל תהיה הנהלה מיוחדת לעצמה". המעמד המיוחד שנתנו הבריטים לארץ ישראל היה הביטוי העליון לחשיבותה בעיניהם לעומת שוּלִיוּתָה בעיני האימפריה העות'מאנית. "פלשתינה-א"י" נקבעה כיחידה מִנהלית עצמאית עם מטבע ייחודי, ולראשונה מאז ימי דוד המלך הוכרזה ירושלים כבירתה.

אבל הארץ שפגשו הבריטים ב-1917 הייתה רחוקה מלהיות ראויה למעמדה. ביוב זרם ברחובות הערים, לכלוך וזוהמה, מחלות ומגפות שררו בכל מקום, הדרכים היו משובשות, חשמל לא היה בארץ, ובעקבות מלחמת העולם סבלו תושביה ממחסור ומרעב.

הצעד הראשון היה לחוקק שורת תקנות, כגון: הממשלה תעניש "מבלי מַשׂוֹא פנים" כל אדם שיציע שוחד לפקידיה; "השכונות החדשות בערי ארץ ישראל תיבנינה על-פי תוכניות ראויות"; חובה לכסות את בורות המים; על האוכלוסייה להשתתף במבצעי חיסונים ולערוך בדיקות רפואיות. נקבע כי הבנייה בסמוך לחומת ירושלים אסורה, וכי חומרי הבנייה בעיר יהיו מותאמים לאופייה ויכללו בעיקר אבן.

מונְחים על פי העיקרון שקבע הרברט סמואל: "ללא דרכים טובות, רכבות, נמֵלים, דואר, טלגרף וטלפון - ארץ איננה יכולה להתפתח", החלו הבריטים בהקמת מפעלי ענק של סלילת כבישים, שיפוץ מסילות רכבת והנחתן, בניית אמות ותעלות מים, מתיחת קווי חשמל, טלפון וטלגרף והקמת נמֵלים. עבודות התשתית הללו סיפקו פרנסה לעשרות אלפים מתושבי הארץ.

הבריטים השקיעו משאבים אדירים בהקמת מערכות משפט ותכנון, בריאות ותברואה, חינוך ותחבורה, חשמל ותקשורת, בייעוּר ובחקלאות, בבניית משק כלכלי יציב וביצירת ממשל תקין.

ההשקעה העצומה של הבריטים בארץ נבעה, בין היתר, מֵרגש דתי עמוק. הם ראו את עצמם כגואלי ארץ הקודש, והמציאות הקשה של חיכוכים בלתי פוסקים עם תושבי הארץ - יהודים וערבים כאחד - לא הניאו אותם מכך. מושל ירושלים הראשון, רוֹנַלְד סְטוֹרְס, המחיש זאת באומרו: "לא יעלה בידי לתאר או לנתח את אהבתי לירושלים[...] ירושלים עומדת יחידה ומיוחדת בכל ערי תֵבֵל. ישנן משרות רבות[...] המקנות לבעליהן שְׂררה ופרסום, אך אין העלאה במִשְׂרָה לאחר ירושלים". המהפך שחוללו הבריטים בארץ והיסודות שנוצקו למען מדינת ישראל הם העדות לכך.