יגאל מוסינזון

אחרי לימודיו בבית אלפא ובבן שמן הבחירה הטבעית של יגאל היא לגור בקיבוץ, והוא מתיישב בקיבוץ נען. הוא מתחיל לכתוב לעלון הקיבוץ. העבודה, אספות החברים, היחסים בין האנשים ואתרי הקיבוץ – כל אלו מוצאים את מקומם בטוריו, שנכתבים בעוקצנות ובהומור. עם הזמן הכתיבה הופכת בעבור יגאל מתחביב לצורך קיומי, ומדי יום לאחר סיום העבודה הוא מתיישב לשולחן ומתחיל לכתוב. אופי הכתיבה שלו מתחיל להשתנות, ומטורי הווי פנימיים קצרים הוא עובר לכתוב סיפורים קצרים וארוכים, מאמרים ובעיקר מחזות.

מלבד סיפורים, נולדים ליגאל בשנים אלו שלושה בנים: אביטל, עדו וחומי.

‍

"במשך כל השנים בקיבוץ עבדתי במשמרת שנייה פרטית, שעות על שעות, בכתיבה. עזרו לי לעמוד במעמסה הנוראה הזאת כמה דברים: קפה שחור חזק, עקשנות ללא גבול, מקלחות קרות בחורף כשהחימום עוד לא נראה בארץ וכוח פיזי רב."

יגאל מוסינזון כותב המון. שמו מתפרסם מחוץ לגבולות הקיבוץ, והוא מתחיל להשתייך לחבורה שלימים תיקרא "סופרי דור תש"ח". בשנים הסוערות שלפני הקמת המדינה יגאל מוסינזון מתגייס לפלמ"ח ואף נתפס באחת הפשיטות של הבריטים על הקיבוץ. ארבעה חודשים וחצי הוא עצור במחנה המעצר ברפיח ולא פעם מאיים לפתוח בשביתת רעב.

שני מחזות שיגאל מפרסם מחוללים סערה: האחד, בערבות הנגב, מתאר דילמה של לוחמים במלחמת העצמאות – האם להילחם על יישוב עד מוות או לנטוש אותו. המחזה מצליח מאוד, אבל מכיוון שהוא מעז להציב סימני שאלה על אחד מהנושאים הרגישים ביותר בעת ההיא, לוחמים יוצאים במחאה נגדו, ובן-גוריון אף מגדיר אותו כ"חרפה" אף שאינו צופה בו.

המחזה השני, דרך גבר, עוסק בפרשות חברתיות בקיבוץ ומעורר את חמת חברי נען על יגאל. עקב כך הוא עוזב את הקיבוץ וחוזר אל נוף ילדותו – תל-אביב.

עדו בן שמונה כשלאביו יגאל כבר נמאס שהוא מבקש ממנו שוב ושוב להביא לו מהספרייה את ספרי טרזן. "מספיק עם טרזן," אומר יגאל לבנו, "אני כותב לך ספר." וכך נולדת החבורה הכי מפורסמת בישראל, חסמבה, ראשי תיבות של "חבורת סוד מוחלט בהחלט". עלילותיהם של ירון זהבי, תמר, אהוד השמן, עוזי הרזה וחבריהם נפרשׂות על פני 44 ספרים, והדור הבא של הקוראים גדֵל על בני הדור השני של החבורה: יואב צור, רחל, ארנון, שרגא ועוד.

ההצלחה של החבורה המתכנסת במערה החשמלית על חוף הים ליד מלון הילטון בתל-אביב מחשמלת. הספרים מודפסים בכוונה תחילה על נייר זול ובפורמט כיס – כדי שכל ילד יוכל לקנות אותם בעצמו – והדבר מוכיח את עצמו. יגאל מקבל מאות רבות של מכתבים מקוראי חסמבה ועונה על כולם. בשביל חתימה שלו על ספר חסמבה ילדים ובני נוער מוכנים לעשות הרבה מאוד, ואזור המערה החשמלית הומה מילדים המחפשים אותה וחולמים לפגוש את החסמבאים.

יגאל עצמו אינו צופה את שיגעון "חסמבה". "לא יודע איך סדרות ספרים אחרות צצו ונעלמו – ושלי נשארה. כנראה ל'חסמבה' יש איזשהו קסם או שיקוי, השד יודע מה," הוא אומר. לכל אורך הדרך יגאל נהנה מאוד לרקוח את השיקוי. העלילות מסעירות את הדמיון, מסֵפר לספר התפניות בעלילה פרועות יותר, והקוראים שותים לרוויה ומבקשים עוד.

‍

"אפילו יצר מוסינזון רק אותם [= את ספרי "חסמבה"] כבר היה קונה לעצמו מקום בתולדות התרבות הזאת [...] הם היוו למעשה את עצם התשתית של ספרות הנוער הזו [...] כמעט לא יימצא אדם שגידולו וחינוכו עברו עליו בארץ שלא שקע לזמן מה [...] בעלילות הגבורה של ירון זהבי וחבריו."

כשהוא עובר לתל-אביב, יגאל אינו יודע אם יצליח להתפרנס מכתיבה, והוא מוצא משרה כדובר משטרת ישראל. הוא משלב את כהונתו בתפקיד עם כתיבת ספרים ומחזות וכעבור שלוש שנים מתפטר כדי להתמסר לכתיבת "מחזה על קיבוץ גלויות", שתל"ם, תיאטרון המעברות, מזמין ממנו.

המחזה קזבלן הוא מחזה פורץ דרך. הוא מציב את השיח העדתי בקדמת הבמה וזוכה להצלחה גדולה. מיליוני הצופים במחזה ובשלל העיבודים שלו לאורך השנים מוכיחים שהשאלות העולות במחזה עודן מהדהדות.

ואולם לא כל המחזות של יגאל מצליחים, והוא חוֹוֶה לא מעט כישלונות מפוארים. וכך בגיל 42 הוא מחליט להקים תיאטרון משלו ולהציג בו את המחזות שהוא כותב. התיאטרון נקרא "תיאטרון סדן", אבל גם הוא נוחל כישלון מפואר. כשהתיאטרון קורס, יגאל שוקע בחובות אדירים כל כך, שהוא נאלץ להשאיר את משפחתו בארץ ולברוח לניו יורק.

באחד הימים, בעודו בניו יורק, ניגש אל יגאל עיתונאי ישראלי ומבקש סיוע בלכידת פושע נאצי שנמלט לספרד. יגאל אינו חושב פעמיים, ומִבצע עוגת קרם יוצא לדרך. הכול כלול בו: דירת מסתור בפריז, זהויות מתחלפות, תשדורות מוצפנות ומשימה לאומית. כמעט מאוחר מדי מתברר שהמבצע לא אושר על ידי גורמי הביטחון הישראליים, וכמו בחסמבה, יגאל נחלץ ממנו ברגע האחרון.

ההרפתקאות בניו יורק אינן מסתיימות. יגאל מתברג בסצנת התרבות שם וקושר קשרי חברות עם מרילין מונרו. שם הוא גם כותב את היצירה שהוא מחשיב לַמשובחת בחייו, יהודה איש קריות. באותה תקופה ליגאל נולד בן נוסף, יוני.

בשנת 1976, לאחר עשור של היכרות, הוא מתחתן עם חנה, והשניים חיים יחד עד מותו. הם מביאים לעולם שני ילדים נוספים: רנן וגילי.

במלחמת יום הכיפורים בנו עדו מוכרז כנעדר. חוסר הוודאות קשה מנשוא ונמשך שבועות. בבוקר שמתקבלת בו הידיעה הסופית על מותו, יגאל משדר תוכנית על שירתו של אלתרמן ב"קול ישראל". את התוכנית הוא חותם במילים מתוך השיר שמחת עניים: "כִּי חָצוּי הָעוֹלָם, כִּי הוּא שְׁנַיִם/ וּכְפוּלָה הִיא הֶמְיַת מִסְפְּדוֹ/ כִּי אֵין בַּיִת בְּלִי מֵת עַל כַּפַּיִם/ וְאֵין מֵת שֶׁיִּשְׁכַּח אֶת בֵּיתוֹ."

באחד הערבים, בעודו צועד ברחוב, יגאל פוגש בעובד ניקיון המטאטא את המדרכה ונאבק ברוח. כך מתחיל פרק חדש בחייו: המצאת פטנטים. הפטנט הראשון שלו, איך לא, הוא פתרון לעובדי הניקיון הנאבקים ברוח – מכונה לניקוי מדרכות.

מרגע שהוא מתחיל להמציא, הוא אינו מפסיק לרגע, ובתיק שחור שעליו מתנוסס הכיתוב "פטנטים" הוא שומר שרטוטים של המכונות שהוא ממציא במגוון תחומי חיים. חניון חכם, מערכת הגנה נגד טילים, מתקן להתפלת מי ים הם דוגמאות אחדות להמצאותיו. 20 שנה יגאל ממציא המצאות. אומנם רובן נשארות בגדר רעיונות משעשעים ומתקבלות בספקנות, אך הוא אינו מתייאש. בשנת 1990, לאחר שהוא מביא אסמכתות ממדעני מכון ויצמן, הממשלה מחליטה להשקיע סכומי עתֵק בשני פרויקטים: מתקן להתפלת מי ים ומכונה להפקת אנרגייה מגלים. אל מול הספקנים, שמעון פרס מעודד אותו:

‍

"ליגאל, שממעמקי נשמתו הוא דולה אמת, אמנות ומעש – תוך התחדשות שמשנה סדרי בראשית. בידידות, שמעון."

בגיל 71 יגאל מסתער על אתגר חדש: פוליטיקה. הוא מצטרף לרשימת מפלגת הגמלאים, ששׂמה לה למטרה לדאוג לרווחת האזרחים המבוגרים, ומשובץ במקום השישי ואחר כך השלישי. מתוקף ניסיונו הוא ממונה כעבור זמן לדובר המפלגה.

כשהכרך ה-44 של חסמבה רואה אור, יגאל וחנה אשתו מתכננים לפגוש חברים ולהעניק להם את הספר. בדרכם הם עוצרים בבית החולים איכילוב לבדיקות שגרתיות, ושם יגאל לוקה בדום לב, מתמוטט ומת.

יגאל היה בן 76 במותו ועד יומו האחרון חושב כמו ילד, מתרגש בכל פעם שמזהים אותו ברחוב ומתמלא אושר למראה כל ילד שמבקש ממנו לחתום על ספרו.

‍

"יש ביגאל [...] היכולת לשכנע אותך שהוא יעשה עוד הכל [...] הוא עוד ימציא את ההמצאות הגדולות, הוא עוד יכבוש את לב הנשים היפות, הוא ינצח בשחמט את האלופים, ויכתוב עוד את הספרים שהוא צריך לכתוב [...] ואי אפשר שלא להאמין באדם בן שבעים־ועד זה, בעל אמונת הילד."