מתוצרי תחרות הכתיבה לנוער של הספרייה הלאומית
מקום ראשון
איור: רחלי שלו
בראשיתנו Copy
כיתה י"ב, התיכון הישראלי למדעים ואומנויות, באר שבע
|
עופרי שגב

יצר אותנו אלוהים בצלמו, ואכלנו מפרי עץ הדעת ונהפכנו לאדם. עזבנו את גן העדן בלהט נפשנו המתהפכת, ונעשתה הארץ תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. מבעד לחלון נושבת רוח עזה ונוקשת על הזכוכית בקול צורם, כמו נאבקת לחדור פנימה אל הבית. האוויר נעטף בד חשיכה גס להתגונן מפני החורף הפתאומי שפקד את העיר. יערות ירושלים מאפילים תחת החשיכה הכבדה ובין ענפיהם מתרוצצות מפלצות. בלילות, הן חומקות פנימה אל תוך הבתים ומתחבאות מתחת למיטה. מסביב לעולם מתהדק הבד הכהה וחונק אותו בתוכו בקצב האיטי של הזמן. האור שהטילו פנסי הרחוב מתגנב אל חלון ביתו ומרחף על פני תהומותיו, מחלחל כמלאך מושיע אל מצוקי נפשו. אורם עוטה על חשיכת הלילה הילה קלושה מעשה אדם הנאבקת להציל את הנפש מאפלת בדידותה. 

אמש השקיף מחלונו אל בית המשפחה המתגוררת מנגד. לשם כך נדרשה הכנה מרובה. הניח כיסא מחדר העבודה, בתנועה קשה השעין את זרועו על ארונות המטבח ונאבק למנוע מגופו לשקוע בחוסר יציבות. כופף מעט את גבו הכואב וכיוון היטב את מבטו. עיניו המבוגרות פלשו אל מצוקות היום-יום, כיצירת אמנות במוזיאון החיים התבוננו בטרגדיית הקיום. אישה הדיחה את כלי האוכל בתנועות זריזות, בתנועות ריקוד טפטפו זרועותיה הענוגות ניתזי מים על הרצפה בקצב קבוע. גבר היה מוטל נינוח על הספה, שקוע בכותרות היום-יום באי נחת.

הוא לא ידע כיצד לשים קץ לרגשותיו, ולעתים עוד נדדו מחשבותיו אל הילדה שאהב ובגרה. לא היה בכוחו להניח להם להתעצם בגופו מבלי שיפרצו החוצה מבעד לשכבות העור ויסללו את דרכם אל העולם. לפעמים דרשה ממנו הכוראוגרפיה של ההווה לשחרר את ידו מזיכרון הדמויות הרבות שבנה בראשו לאנשים שהכיר, אך הוא איננו רוצה ואיננו מסוגל לעשות כן. כך המשיכה להיאחז ידו בזיכרון העבר, שעל אף שהלך והתרחק, נותר נוכח וחי בזיכרונו, התעצם ועטה תלבושות רבות. הוא העלה מחזות בראשו על החיים אז, בירושלים אחרת, כשחיוכם ניבט מכל פניהם ושתיקתם נרמזה בשפתיים המתוחות.

העולם היה מתהפך אילו היינו שקופים כחלונות ביתנו, והיינו יכולים לראות עצמנו כפי שרואה אותנו האחר. לעתים הוא התפלל שהיה בכוחו להפוך את העולם. הוא התאווה לשוב אל ימי ילדותו, לחולל תמורות באדם ולתלוש ממנו את מעטה הסוד. לאחר שלא נזדקק עוד למילים מלבד לשתיקה ארוכה, ונפרק את גשרי המילים של בדידותנו, דבר לא יחבר עוד בין עולמותינו מלבד התבוננות בדממה ממרחק.

הוא לא היה בקיא במלאכת הספרות, ואירועי חייו התחברו זה אל זה בחוטו העדין של הזמן, אך סרבו ליצור שיר. מופרדות על ידי שורות רבות, נקטעו מנגינות ליבו, ועוד היה כואב. ערב יום רביעי והגבר זה זמן רב לא שב אל הבית. האמבולנס ערער בזעקתו את תנועת העולם הקבועה וטלטל את הכוראוגרפיה הפשוטה של מהלך היום-יום. בלב ים האין ישבה האישה על יד כיור המטבח ובידה ספל מעלה אדי דאגה המכבידים על אוויר הבית. לאה ממרומי גילה הרב, רק קצב דמעותיה ראוי להיקרא שיר. בלילות התרוקן החלון אל במת החיים, והוא נותר לבדו מאחורי הקלעים אל מול במת חייו, כתאורן הצופה מטה אל במת התרחשות העולם, שולט במרכז ההצגה, מניע את האור אל השחקנים הבוכים מאחורי הווילון, משתוקקים ולו לרגע להיות דמויות בעצמם. לפתע מכוון הזרקור מן הבמה אל הקהל; אדם זקן עומד על כיסאו, נשען בגוף רועד על ארונות המטבח ומתבונן בעולם.


ליצירות נוספות
מתוצרי תחרות הכתיבה לנוער של הספרייה הלאומית
מקום ראשון
איור: רחלי שלו
בראשיתנו Copy
כיתה י"ב, התיכון הישראלי למדעים ואומנויות, באר שבע
|
עופרי שגב

יצר אותנו אלוהים בצלמו, ואכלנו מפרי עץ הדעת ונהפכנו לאדם. עזבנו את גן העדן בלהט נפשנו המתהפכת, ונעשתה הארץ תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. מבעד לחלון נושבת רוח עזה ונוקשת על הזכוכית בקול צורם, כמו נאבקת לחדור פנימה אל הבית. האוויר נעטף בד חשיכה גס להתגונן מפני החורף הפתאומי שפקד את העיר. יערות ירושלים מאפילים תחת החשיכה הכבדה ובין ענפיהם מתרוצצות מפלצות. בלילות, הן חומקות פנימה אל תוך הבתים ומתחבאות מתחת למיטה. מסביב לעולם מתהדק הבד הכהה וחונק אותו בתוכו בקצב האיטי של הזמן. האור שהטילו פנסי הרחוב מתגנב אל חלון ביתו ומרחף על פני תהומותיו, מחלחל כמלאך מושיע אל מצוקי נפשו. אורם עוטה על חשיכת הלילה הילה קלושה מעשה אדם הנאבקת להציל את הנפש מאפלת בדידותה. 

אמש השקיף מחלונו אל בית המשפחה המתגוררת מנגד. לשם כך נדרשה הכנה מרובה. הניח כיסא מחדר העבודה, בתנועה קשה השעין את זרועו על ארונות המטבח ונאבק למנוע מגופו לשקוע בחוסר יציבות. כופף מעט את גבו הכואב וכיוון היטב את מבטו. עיניו המבוגרות פלשו אל מצוקות היום-יום, כיצירת אמנות במוזיאון החיים התבוננו בטרגדיית הקיום. אישה הדיחה את כלי האוכל בתנועות זריזות, בתנועות ריקוד טפטפו זרועותיה הענוגות ניתזי מים על הרצפה בקצב קבוע. גבר היה מוטל נינוח על הספה, שקוע בכותרות היום-יום באי נחת.

הוא לא ידע כיצד לשים קץ לרגשותיו, ולעתים עוד נדדו מחשבותיו אל הילדה שאהב ובגרה. לא היה בכוחו להניח להם להתעצם בגופו מבלי שיפרצו החוצה מבעד לשכבות העור ויסללו את דרכם אל העולם. לפעמים דרשה ממנו הכוראוגרפיה של ההווה לשחרר את ידו מזיכרון הדמויות הרבות שבנה בראשו לאנשים שהכיר, אך הוא איננו רוצה ואיננו מסוגל לעשות כן. כך המשיכה להיאחז ידו בזיכרון העבר, שעל אף שהלך והתרחק, נותר נוכח וחי בזיכרונו, התעצם ועטה תלבושות רבות. הוא העלה מחזות בראשו על החיים אז, בירושלים אחרת, כשחיוכם ניבט מכל פניהם ושתיקתם נרמזה בשפתיים המתוחות.

העולם היה מתהפך אילו היינו שקופים כחלונות ביתנו, והיינו יכולים לראות עצמנו כפי שרואה אותנו האחר. לעתים הוא התפלל שהיה בכוחו להפוך את העולם. הוא התאווה לשוב אל ימי ילדותו, לחולל תמורות באדם ולתלוש ממנו את מעטה הסוד. לאחר שלא נזדקק עוד למילים מלבד לשתיקה ארוכה, ונפרק את גשרי המילים של בדידותנו, דבר לא יחבר עוד בין עולמותינו מלבד התבוננות בדממה ממרחק.

הוא לא היה בקיא במלאכת הספרות, ואירועי חייו התחברו זה אל זה בחוטו העדין של הזמן, אך סרבו ליצור שיר. מופרדות על ידי שורות רבות, נקטעו מנגינות ליבו, ועוד היה כואב. ערב יום רביעי והגבר זה זמן רב לא שב אל הבית. האמבולנס ערער בזעקתו את תנועת העולם הקבועה וטלטל את הכוראוגרפיה הפשוטה של מהלך היום-יום. בלב ים האין ישבה האישה על יד כיור המטבח ובידה ספל מעלה אדי דאגה המכבידים על אוויר הבית. לאה ממרומי גילה הרב, רק קצב דמעותיה ראוי להיקרא שיר. בלילות התרוקן החלון אל במת החיים, והוא נותר לבדו מאחורי הקלעים אל מול במת חייו, כתאורן הצופה מטה אל במת התרחשות העולם, שולט במרכז ההצגה, מניע את האור אל השחקנים הבוכים מאחורי הווילון, משתוקקים ולו לרגע להיות דמויות בעצמם. לפתע מכוון הזרקור מן הבמה אל הקהל; אדם זקן עומד על כיסאו, נשען בגוף רועד על ארונות המטבח ומתבונן בעולם.


נימוקי השופטים

'בראשיתנו' של עופרי שגב ממריא מהסיטואציה היומיומית של ישיבה אצל החלון אל מחוזות אחרים, עליונים, של מיתוס, שירה וחזיונות תיאטרליים. על פניו לא קורה דבר, בלשונה של המחברת, "אדם זקן עומד על כסאו, נשען בגוף רועד על ארונות המטבח ומתבונן בעולם" ובה בעת הוא, האדם, "משמש כתאורן" של במת העולם שלפניו. אמצעי התאורה המרכזי בסיפור זה הוא כוחה הברוטאלי ממש של העברית העשירה והפיוטית ובאמצעותה מצליחה המחברת להטעין את היום יום בחושניות, בחשמל.

יצירות נוספות

יצירות נוספות