הקריאה "פועלי כל העולם, התאחדו!", הפותחת את "המניפסט הקומוניסטי", הציתה את דמיונם של יהודים רבים שחיו בעוני ובמצוקה. כפועל יוצא, הם הצטרפו למאבק הפועלים בבעלי מפעלים ובבעלי הון למען תנאי עבודה הוגנים, שכר מכבד וזכויות.

ואולם עד מהרה נוכחו מנהיגי הפועלים היהודים במזרח אירופה וברוסיה, כי "במלחמת המעמדות נתקל הפרולטריון היהודי במכשולים שאינם ידועים [...] לעמים אחרים, [לכן] צריך [...] להתארגן ככוח פוליטי עצמאי". כך בשנת 1897 נולדו באירופה שתי תנועות ששאפו למצוא פתרון למצוקות היהודים: הציונות, שביקשה להוציא את העם היהודי מאירופה ולכונן לו עצמאות מדינית, ו"הברית [הבונד] הכללית של הפועלים ברוסיה ובפולין".

תנועת ה"בונד" לא האמינה שקיבוץ היהודים לארץ אחת יפתור את מצוקותיהם, וּודאי שלא יביא לצדק חברתי בתוכם. כיצד תוכל הציונות, תנועתם של הבורגנים ובעלי ההון, לעזור לעם היהודי בהצעתה המופרכת להעביר אותו לארץ מרוחקת? "המקום בו אנו חיים – זו ארצנו", טענה ה"בונד"; השיפור במצב היהודים חייב להתרחש בכל מקום שהם נמצאים וכל מחשבה על נטישה למקום אחר פוגעת במטרה זו.

בניגוד לתנועה הציונית, כאשר תנועת ה"בונד" הבטיחה "להיאבק לביטולם של כל חוקי האפליה נגד היהודים תוך הימנעות מניפוח הרגש הלאומי", היא דיברה אל ליבם של הרוב המכריע בקרב יהודי מזרח אירופה, שסבלו מעוני, מאפליה ומשנאה ורצו להמשיך לחיות בביטחון כיהודים במקום מגוריהם. האיגודים המקצועיים, הכינוסים, המחאות, תנועת הנוער, בתי הספר, מועדוני הספורט ומפעלי התרבות של ה"בונד" שהמונים נהרו אליהם, התנהלו כולם ביידיש, השפה שבה דיברו, והיו נטועים עמוק בהווי החיים היהודי העממי שאליו הם השתייכו.

לאחר השואה לא היה ניתן לדבר עוד על השתלבות היהודים באירופה ועל שוויון זכויותיהם. בעקבותיה ירדה תנועת ה"בונד" מהבמה, ודווקא החזון הציוני הפך למציאות. עם זאת לא ניתן לחמוק מהמחשבה כיצד הייתה נראית ההיסטוריה היהודית לו רעיונותיה של תנועת ה"בונד" והתקווה שהציעה להמוני יהודי אירופה היו מתגשמים.