מכשירי כתיבה

יש האומרים, שהדרך לירושלים קסומה, במיוחד זו העוברת בכביש שש.

כשהלחי שלך תהיה דבוקה לחלון האוטובוס אתה תבין בדיוק על מה מדובר. תהיה עייף, כי איכשהו תמיד עייפים בדרך לירושלים, ותהיה עצבני, כי אתה באוטובוס, ותמיד יש משהו מעצבן באוטובוסים. ואז, בהשלמה עם גורלך המר, אתה תישען על הזכוכית הקרה והמוכתמת ופשוט תסתכל.

מחוץ לחלונך תראה עשרות פרצופים מותשים וכעוסים, שצופרים. אחרי שתכעס בחזרה, תיזכר שהיית עושה בדיוק את אותו הדבר לו לך היה צופר. שם, העצבים שלך יהפכו לסקרנות. תנסה להציץ לחלון הרכב הקרוב אליך ביותר. יושב בו בחור צעיר עם כיפה גדולה, הוא נראה מובס, כאילו החיים דחקו אותו לפינה ושאבו ממנו את כל מה שהיה לו לתת, אולי הוא מאחר למקום חשוב, אתה תחשוב. למרות, שאתה יודע מה, כבר ערב, אין לו לאן לאחר, הוא כנראה פשוט לא רוצה להגיע מאוחר הביתה, אולי אמא שלו הכינה שניצלים והוא לא רוצה שהם יתקררו כי לאכול שניצלים מחוממים זה מבאס. אתה תהנהן בהזדהות, שניצלים מחוממים זה באמת מבאס.

ברכב שמאחוריו יושבים גבר וילדה, טוב לא בדיוק ילדה, בטח היא כבר בתיכון. הם אבא ובת, אתה תנחש. הגבר מצביע על רכבים ושלטים, היא בטח לומדת נהיגה, זו התקופה הזאת בחיים, אתה נזכר בחיוך, הטסט שלך, הוא היה בירושלים. אתה גאה בעצמך מאוד על כך, זה ידוע שהטסטים הכי קשים הם בעיר הזו. הטסט שלך היה כל כך מלחיץ, רצית לברוח לכל אורכו. מצחיק לחשוב על זה שפעם רצית לברוח מירושלים בכל מאודך ועכשיו אתה רק רוצה להיכנס אליה כמה שיותר מהר.

אתה יודע, פעם, לפני 2000 שנה, אנשים היו עולים לירושלים בהמוניהם. הם עלו עם כלי נגינה ופירות ובהמות, כל הדרך לעיר הייתה מלאה תפילות וזבח. בטח היה איזה עזריה או יהוצדק שעמד בדיוק איפה שאתה יושב, והיה גם הוא, בדרך לירושלים.

בשלב הזה העייפות כבר גוברת עליך, זה נראה כאילו הפקק לא יזוז לעולם, העיניים שלך נעצמות לאט לאט ואתה מתמסר לפלייליסט המשונה של הנהג.

כשהעיניים שלך נפקחות, אתה כבר ליד מבשרת ציון, ובדיוק כשאתה מנסה לחשב כמה זמן עבר מאז שנרדמת, אתה שם לב לשיר שמתנגן. למדת אותו בשיעור מוזיקה כשהיית ילד. אתה לא יכול שלא לזמזם - "על גבעת התחמוווושת". גם דודיק המ"פ ואיתן, גם הם היו אי אז בדרך לירושלים. אתה מתמלא גאווה, הדרך לירושלים נוטה להזכיר לאנשים שהם נצר לעם של לוחמים חדורי מטרה, או לפחות, זה מה שהיא עושה עבור אנשים מסוימים. לאחרים היא עושה חשק להכריז שהם המשיח, אבל נו טוב, מי אתה שתשפוט, גם ככה אין לך כוח לזה.

אותיות לבנות גדולות הקוראות: "ברוכים הבאים" מבשרות שאתה כבר כמעט שם. מיד אחריהם אתה רואה בזווית עינך את המילים: "צאתכם לשלום". צריך לפטר את מי שעיצב את השלט הזה, אתה חושב.

לבסוף, קורא יקר, אתה תגיע לתחנה המרכזית, וכשתרד במדרגות האוטובוס וצעדך ינחת על המדרכה המלוכלכת, בן רגע תשכח ממך כל מחשבה על לוחמים המשחררים את ירושלים ועל כוהנים העולים אליה ועל הזולת שעומד לידך, שחייו, מאושרים ואומללים כשלך. אתה מבין, זוהי גם תכונה של הדרך הקסומה לירושלים - בתומה שוכחים. אבל, ישנם יחידי סגולה, הזוכרים. הם זוכרים שבסוף יהוצדק ועזריה ודודיק המ"פ והאבא שמלמד את בתו נהיגה, וגם, הם עצמם, כולם פשוט רוצים להגיע לירושלים.

‍